פרומקין
(את הטקסט הזה, הפותח רומן בן 44,000 מילים, כתבתי לפני שנה במסגרת פרוייקט nanowrimo,
national november writing month
הוא לא פורסם עדיין. מקווה שיגיע יומו. בינתיים מוזמנים להנות מהפתיחה).
#########################
"תגידי את עדיין בטוחה שזה יהיה רעיון טוב?" דפי לא הפסיקה לנדנד לי בפרטי, למרות שמול כולם היא לא הראתה סימנים שהיא מפקפקת בהצעה שלי,
"כן!" עניתי לה וצירפתי גם סמיילי כועס. "שוהם לא כזה. אני מאמינה שזה יצחיק אותו, מקסימום יביך טיפה שהוא לא היה מהיר ואמיץ מספיק. די אל תהיי כזו. את מקלקלת לי את ההתלהבות",
"אני פשוט מכירה אותו כל כך טוב, מאיה. למדתי איתו ארבע שנים. הוא גבר בחמש מאות אחוזים ויותר. הוא אחד שאם הוא לא מספיק לפתוח לך את הדלת הוא כועס על עצמו. הוא כזה שבאמת מקשיב לך ולא רק כדי להשכיב אותך. ג'נטלמן, נו. לא עושים כאלו יותר. ואת רוצה לקחת ממנו את תפקיד חייו. את לא מבינה שזה יוציא אותו קטן. אני מפחדת ממה שעלול לקרות."
"לא יקרה כלום את תראי, חוץ מזה שנשתכר כהוגן, נרקוד ונשמח עד אור הבוקר." סגרתי את הנייד.
נשארה עוד קצת פחות משעה עד שהוא יגיע מהעבודה. הכל היה כבר מוכן כמעט: היין במקרר, המוזיקה שהוא אוהב כבר התנגנה במערכת, פיזרתי נרות בכל חור, רק שלא נישרוף ככה את הדירה, חשבתי אבל הוספתי עוד כמה בכניסה.
רק שאני עוד לא לבושה. כלומר, לבושה עדיין בבגדי עבודה והלילה תכננתי עבודה אחרת בבגדים אחרים. כשיצאתי מהמקלחת בחרתי את סט התחרה השחור, זה הזנותי טיפה שאני לא מעזה להלביש אף פעם אבל הערב נראה לי שזה הערב שלו. הבטתי במראה, יכולה לעשות ככה קופה לא רעה, הסתובבתי והמראה מאחור היה נועז אפילו יותר. נו, מה לא עושים כדי להתחתן. הלבשתי מעל את החלוק השחור שקנינו בנסיעה הלפני אחרונה ללונדון וחיכיתי.
הוא יחייך, יניח את תיק העבודה ליד הדלת, יפרוס ידיו לצדדים ויעטוף אותי בחיבוק הענק שלו. הוא יצעק "כןןן!" ענקי ככה שכל הבניין ירעד. ואז אפשר יהיה לפתוח את היין ולהודיע לכולם שסוף סוף מתחתנים.
שמעתי את המעלית עוצרת בקומה שלנו ואני עצרתי את נשימתי. הוא כאן.