משקעי טמפרטורה
//////
לא מזמן איזכרנו בשורות אפורות את אזור הדמדומים הקצר שבין קיץ לסתיו. זמן שמצמצם מילים ומרחיב את קצות העצבים החשופים ואיך ברווח שבין לבין באות לבקר רוחות עבר חסרות מנוחה.
בקייצים שלפני הקיץ הארור ההוא, לזמן היה קצב אחר. בבקרים התעוררנו בעצלתיים, משוטטים לחפש פינה קרירה, מדי פעם עבדנו קצת בבננות או בחלקת המלפפונים, עד שנהיה חם מדי, ואז לים עם האופניים. או ברגל. מהמושב לחוף, לבית שלי בעיר, וחזרה. לפעמים היינו מצליחות לתפוס טרמפים לשם או לפה. אני והיא. המון שיחות לתוך הלילה נגועות בשתיקות רכות, גילי והיא ואני. וספרים שהצלחנו לגלח מכל מקום אפשרי לערימות קטנות ליד המיטות. חשבתי שזו דרך נהדרת לחיות, עד שהלמו תותחים זועמים וירקו פגזים שהעירו סירנות בגלים עכורים. רעשי הרקע של המלחמה סדקו חריצים של מציאות, להזכירנו שיש מחיר לשלם על השחצנות לחשוב שהחיים מחייכים אלינו. וכשעלה מניין המתים, והחיוכים בטרמפיאדה כבר היו מאולצים, כי מי רוצה לחזור לשם, ומי רוצה לעלות לשם בפעם הראשונה בכלל, התחלנו להבין שהקיץ ההוא הלך ודעך וגסס כמו שצריך, בלהט. וכשהגיע הגשם הראשון, והאבק נשטף תוך שהוא משאיר אחריו משקעים בוציים, והעולם התחיל לשקול את האפשרות להתחדש, אז בדיוק גילי מת. והחורף שבא אחר כך היה גשום וקר.