תל עמל

9.9.17

זה היה הרהיט הראשון שקנו בארץ החדשה והחמה הזו. רות לא האמינה שמיכאל יסכים אבל אחר צהריים לוהט אחד הוא נכנס מזיע ומחוייך כולו לחדר הקטן ציווה עליה לעצום עיניים ולספור עד מאה. היא החלה לספר על הכביסה שרותחת על הגז ועל יתר מטלות הבית שתספיק במקום לשבת כמו ליידי ולספור עד מאה בחוסר מעש, אבל מיכאל בחיוכו השובה רק נשק לה על לחייה ועצם את עיניה עם ידו המחוספסת, היא יכלה להריח עדיין את ריח דבק הנגרים והנסורת שדבקה בו מעוד יום עבודה בבית המלאכה הקטן. היא החלה לספור: אחת, שתיים, שלוש - עוד לפני שהגיעה למספר עשר שמעה צעדים כבדים בכניסה לחדרם, עם עיניים עצומות היא שמעה את חיים מתנשף בכבדות וכמה קללות עסיסיות ברוסית נפלטו לו בלי שהרגיש. לא אהבה לשמוע את השפה הרוסית יותר, היא הזכירה לה חורפים קפואים, חבורות משכילים עם ידיים רכות כאלו שלא נגעו במעדר מעולם, ובעיקר היא הזכירה לה את הבית בו גדלה, הבית שהיה ואינו עוד. ריח עוגות שמרים ולחם טרי עלו באפה. היא פקחה את עיניה והרדיו הגדול ביותר אותו ראתה מימיה ניצב על השולחן היחיד שהיה להם. מבריק ונוצץ, הביטה בהם לסירוגין: במיכאל שלה וברדיו החדש ולרגע לא היתה בטוחה שהיא אכן ערה. מיכאל הביט עמוק לתוך עיניה וחיפש בהן את הניצוץ המוכר ההוא שראה לראשונה בזירת ההחלקה על הקרח כשהיו עוד ברוסיה, לפני המסע לישראל, לפני המלחמה, כשבעצם כלום עוד לא קרה. אז כשסחרר אותה בין זרועותיו ראה את הניצוץ ההוא לראשונה והנה הוא שוב. היא רות שלו. בשמלה קצרת שרוולים, ידיה אדומות מכביסה ועבודה בשדה, אבל עיניה שוחקות אליו כתמיד.