יתום של היקום

יתום של היקום.

מדובר על התמודדות עם מלא פחדים. כשנוצרת שריטה במטריקס, הכול מתפרק, כן, מתפרק, אני לא מתבייש, נשאר קיר שמרוסס עליו גרפיטי דחוס - “אתה לבד”, לבד, קיר של רגש גולמי, בשר נא, לח מדם, מצולק בו - בזכות האסיד ועל חורבות טראומת היתמות - "לבד" גדול מאד, ולא נראה לי שיש מה לעשות בנידון. גם אין כסף מסביב או אנשים טובים, אבא או אמא, שיכולים לעזור. זה אני הקטן חסר הכוחות מול מערכת מפלצתית שבאה להשמיד אותי.

מה אני מרגיש? חוסר אונים. אין בי כוחות לעשות שום דבר, שום יכולת להתגונן. אני חשוף ומפורק. תחושה עמוקה של אימפוטנציה. אני מנוטרל מול סיטואציה שבאה להעלים אותי, הפחד מחלחל עמוק ואני מרגיש אשם.

יתום של היקום.

אני לא מפנים את ההתקדמות שעשיתי עם חיי במהלך השנים. יש מקומות לא פתורים שנשארים כבורות בנפש, וברגע שנקרעת שריטה במטריקס, אני ישר נופל לבורות האלה. נשאב. ואקום. אלו הם : ביורוקרטיה, מוסדות בירוקרטיים, חוסר אונים כללי באחיזת המציאות, שיגעון, אכזריות, הפשטה חזקה ללא שם או הגדרה, שלהבות של מערכת חיסול רב ממדית משתרגות סביבי וזורחות. מהו המקום הזה? הן הופכות לקיר, חומה, כמו בסרט של פינק פלויד, הקירות נסגרים במעגל סביבי, מחשיך, והתיקרה נופלת על הראש.

אני מנסה להביע את השבר, את המשבר, את הֶתְקֵף אין - האונים המשתק שמתרחש כשאני נתקע במשהו שפוצע לי בכאב את המציאות. אולי זה לא כל כך נורא? ההפתעה הלא נעימה גורמת לי להרגיש כמו בבושקה מפורצלן שחוטפת מכת פטיש. אני נזכר בשיר 'פורצלן' של הרד הוט צ'ילי פפרז ומבין אותו סוף סוף. שיר עדין, שקט, שלמות. המקום לא סוער. לא סופה ולא דרמה. להבות, צרחות - ממש לא. טרנסגרסיה רגשית שמרגישה כמו עיוות שיירים של טראומה, שכבר לא קשורה למציאות. אבל ברגע האמת, המקום המעיק מפחיד ומשתלט כמו מפלצת, וחוסר האונים הופך לחוסר תפקוד שמאיים לשבור.

אני מנסה לפרוט את ההלם, את החולשה שלא קשורה למציאות, שבאה מבפנים ומשתלטת על כול כולי, לפרוטות, אך מרגיש לא ברור מספיק; שלא חד ומובהק, שאני לבד לגמרי וחסר הגנה, הגנה עצמית, חסר יכולת להתגונן או להגיב. מרגיש אשם, אבוד בפינה ומחכה לעונש.

מיתוס כזה שלא מרפה.

שריטות שונות במטריקס מחזירות אותי שוב ושוב למקום הזה, לדמות בתוך החומה - שמוטה, שבורה, נטולה, מתה, מרוקנת, חסרת אונים, חסרת כוח... אבל אני כבר לא שם. לא בנפשי ולא ברוחי. בטח שלא במציאות שלי. אולי מעולם לא הייתי? מהו המקום הזה, שמהדהד בי בצורה כה מוחשית ומנסה למצוא אחיזה בנשמתי כאילו הוא בעל הבית? מהו המקום הנ"ל, העקשני? כיצד זה, שאיננו מצליחים להיפרד? מדוע אני נותן לו כוח עלי? איך זה, שבלי מודעות בכלל, אני נותן למצולות העולם לעלות על פני השטח ולאטום אותי בשקיפות של טראומה מעוותת, פחד וכאב?

בלוז קוסמי חסר גבולות.

גלים של פחד. אני יכול להם! מצולות של אימה ברחבי חלל אינסופי, טיסה בין מרחבים של קור, ואקום, פחד, אושר, חופש... ממדים משתלבים של טוב ורע, אור וחושך, פלנטות וכוכבים, זריחות על ירחים אבודים - העולם הפנימי שהפך סנתזה בין חופש חללי לבין בורות של פחד שנוצרו בגלל מקומות לא פתורים בנפשי. אור גנוז. מקום שֶׁקִּיֵּם שמחה אוטופית בילדותי הפך גם למניפסט שואתי של אי היגיון. חגיגות של כול יכולוּת נצחית לצד תחושות של הפסד גשמי כבד וקשה. מהו המקום הזה? מדוע אני מתאיין בדרמה מיתולוגית של תחושה סיזיפית, מנסה, מנסה ולא מצליח, מתעקש, מטפס, אך נשאר תמיד בתחתית המדרון של בור החרדה, בכל פעם שברצוני לעצור ולהתעשת? האם ביכולתי לקחת אחריות על עצמי ועל חיי? האם בעצם פעולת הכתיבה, הירידה לפרטי פרטים של מורכבות החוויה המאיינת, אני מגבש התנגדות לוואקום האכזרי שנוצר מהשריטה במטריקס? כמו האצבע של הילד ההולנדי בחומה הגדולה - האם אני עוצר את פרץ האין - אונים המאמלל?

כן! ביכולתי לתפוס ולהגדיר את הכלום שהשתלט על היקום הקוסמי שזורח בנפשי והפך אותו, לאורך שנים רבות, ולפרקים, לפלנטה של מרחבי ביצות אפלות ומייאשות.

כן! ביכולתי לפקוח מבט צלול לטרור הרגשי ולפחדים, לנשום עמוק ולעבור דרכם לשלב הבא. להסיר את שלשלות הכאב הפנימי, לצמוח ולקחת אחריות על עצמי ועל חיי. לקום, לנשום עמוק ולצלוח מחדש את מרחבי החלל בטיסה חופשית חסרת גבולות, חסרת בסיס והגדרה, בעוצמה של עומק אינסופי ושלווה נצחית.

יתום של היקום.