זכרון

נוף גבעות . שמי קיץ תכולים בהירים עד לובן. מדבר משורטט ברישול.

בשמיים נעוץ מטוס קפוא. 

הצייר לא היטיב לתפוס תנועה.

צבעי שמן. מסגרת עץ כבדה מיושנת.

 פרטי הציור מטושטשים בזיכרוני.

יתכן שגם הציור היה מטושטש.

זכורה לי הספה הישנה הקטנה עליה ישבתי בזהירות 

זכורה לי הבת של הקשישה שביקרתי

קוצצת שיני שום לריבועים קטנטנים. 

מנגבת ידיים רטובות במגבת מטבח קטנה.

הקשישה שוכבת במיטה. 

לא מגיבה לפניות אליה

אני מסמנת בריבועים בטופס:

לבושה בהתאם לעונה

נקיה.

לא יודעת מה שמה והיכן היא נמצאת.

לא מזהה קרובי משפחה. 

מבחינה רגשית: דכאון מלווה בהתקפי בכי. מטופלת תרופתית .

אלצהיימר במצב מתקדם. 

הבת בת שישים, בעלת משפחה משלה, מבקשת סידור מוסדי. 

אין לה כוחות להמשיך לטפל בה במסגרת הבית. 

כשהיא רואה אותי מתבוננת בציור היא אומרת בעצב:

"רק את הציור היא זוכרת. 

לפני פסח הורדנו כדי לצבוע את הקיר

והיא חיפשה אותו ונרגעה רק כשהחזרנו למקום".

היה לה בן שנפל במלחמת יום הכיפורים. 

הוא זה שצייר את הציור. 

מטוס קפוא בשמי מדבר 

הולך לאיבוד בין גבעות חוליות. 

הזקנה שוכבת במיטה מתבוננת בתקרה 

אולי היא רואה את המטוס חולף מעל נופי עבר

שם היא שוב אם צעירה 

מניקה את בנה התינוק.