בני ברק, יוני 2020

התבוננתי מחלון-חדרי לעבר פתח החנות. מוכרים שם כפכפים מהמודה האחרונה. דמותו לובשת המדים ניצבה שם, מטילה עלי יראה. להסחת-הדעת אספור כמה נכנסים וכמה יוצאים, שכן ריחוק לא רק ממגע אלא ממבט ישמור עלינו מפני הנגע. בלילה אשמוט אותו מזכרוני, אולם צילו  מבקש ליטוף ומגע. בחלומותי אעז להיכסף אליו, וביום אקפא בלעג-דמותו. נכנסתי בחופזה לחנות; מסיטה את מבטי. "סליחה, איך קוראים לך?" שאל. שלחו אותי לשמור על השכונה שלכם עד שיסתיים הסגר". "יצחק-מנדל, מכירה? אני חייב למסור לו חבילה. זה עניין של חיים ומוות". "אתה מתכוון לבן של ציפורה?" מסתירה בגווי את המודעה שנתלתה אתמול.