הפגישה בקפה

עברה חצי שעה מהזמן שאתי קליין הייתה צריכה להיות פה. נשמע מאוד טיפוסי לה. צצצצ, צצצ! שמעתי את ברז הקיטור פולט אוויר רותח לפני הקצפת החלב.     

הרבה פגישות ובילויים לצורכי עבודה היו בבתי קפה. למעשה, רוב הילדות שלי עברה בבתי קפה. הריחות החזקים של פולי הקפה, קולות ההקצפה וציורי החלב על הקפה תמיד הקסימו אותי. הו, הנה היא. ראיתי אישה מבוגרת, שיערות סיבה החלו לצוץ מראשה. כולה מגונדרת, או לפחות מנסה להיראות ככה, עם טבעות מנצנצות על שתי אצבעות בכל יד. "הו שלום, דארלינג!" אמרה בקול.           

דארלינג...  "שלום, אתי" השבתי בחיוך קטן ומאולץ. לחצנו ידיים. 
היא הייתה לגמרי דיווה, האישה הזאת. בעולם אחר כנראה שלא הייתה בכלל יורקת לכיוון שלי, בטח שלא קוראת לי דארלינג. אתי קליין הייתה שחקנית תיאטרון מאוד ידועה, אם לא אחת ממייסדות התיאטרון בארץ. אבל היום כבר בקושי שומעים עליה, ואם כבר שומעים עליה כנראה שהשם שלה יהיה מקושר לאיזו שערורייה שמתפרסמת בפינה סטוקרים – העמוד הרכילותי בעיתון המקומי. "לפני הכל", אמרתי, "תרצי להזמין לך משהו לשתות?".                 

"הו, דארלינג! איזו שאלה בכלל!" אמרה בשיא ההגזמה. סימנו למלצר להגיע. הגיע אלינו מלצר שקשה היה לפספס שלא מלאו לו יותר משבע עשרה. ופצעוני האקנה שעיטרו את לחיו הימנית לא עזרו לו במיוחד.
"כן, בנות. תרצו להזמין?" שאל בשיא הנחמדות. לפני שהספקתי לענות, אתי התפרצה ישר: "כן, אני אשמח לקפוצ'ינו בינוני, על בסיס מים עם חלב שקדים. ושיהיה חזק. לא, יודע מה? תעשה את כמות האספרסו הרגילה, ותביא לי עוד מנת חיזוק, וקינמון בצד", אמרה. המלצר היה נראה מעט מבוהל. אתי לגמרי הייתה מסוג הלקוחות שיזמינו משהו מורכב שכזה. "משהו בשבילך?" שאל  אותי. " שנייה, רגע!" התפרצה אתי. "תוכל להביא לפה גם צלוחית עוגיות? עוגיות חמאה וריבת תות בצד". המלצר רשם, וחזר לשאול אותי מה ארצה להזמין. אמרתי לו שאמריקנו עם חלב סויה בצד יספיק לי. נראה שהוקל לו מעט אחרי ההזמנה המסובכת של אתי. 
" גברת לעולם אינה צריכה להתבייש בדרישות שלה, זה מה שתמיד אמרתי לבת שלי" אמרה. "איך באמת היית מתארת את יחסייך איתה?" שאלתי תוך שאני מפעילה את המקליט בנייד. ברגע הזה היא הרצינה. נקודה רגישה?
"היחסים שלי איתה מאוד טובים", היא ענתה בשיא ההחלטיות. "נראה שהיססת לרגע", השבתי. "כן! כי איזו שאלה זו?! למה שלא יהיו טובים?" שאלה, וראיתי שהחלה לאבד מעט את סבלנותה. "כמובן שהם לא בהכרח לא טובים", השבתי בנימה מפייסת. "אבל לכולנו יש לפעמים תסביכי הורים וילדים, בטח עם אמא ידועה ומפורסמת".

"תשמעי, מיידלע", אמרה, "בסופו של דבר ההורים עושים הכל כדי שלילדים שלהם יהיו חיים קלים יותר. והכל מתוך אהבה ודאגה. האם הייתי אם השנה? לא. ממש לא. אבל כל השיעורים שלימדתי אותה, הטעויות שלי, נעשו מתוך אהבה. אני מעולם לא חשבתי שאני אדם קל, אבל בסופו של דבר, היא יודעת ,הכל נעשה מתוך אהבה . תספרי לי על הורה שלא טועה מתוך מקום של דאגה ואהבה". שתקתי. נעתקו לי המילים. אני שומעת את אמא שלי דרך הגרון של אתי קליין. 

"עכשיו", אמרה, "האם אנחנו נתעסק בקשר שלי ושל הבת שלי או שנתעסק במה שבאמת מעניין את קוראייך? העשייה שלי?". בד"כ הייתי מתעכבת על הנקודה הזאת, אבל הרגשתי שאני פשוט ממשיכה לכיוון שהיא רצתה, כמו ילדה טובה. ילדה של אמא.