דוכן בורקסים

היא חנתה רחוק יחסית ויצאה מרכב מאובק, רנו קליאו 2009 – חשבתי, והיא באה לקראתי. כלומר, לקראת הדוכן כמובן, לא כי רצתה לפגוש דווקא אותי – סביר להניח שהייתה רעבה. מרחוק היא נראתה כמו ונוס אלת היופי שיוצאת מתוך קונכיה, שעולה מקצף הים. מקרוב היא הייתה משמעותית פחות יפה אבל עדיין, היה בה חן. 

כשסיימה ללכת את שביל העפר, היא שאלה:"מה יש לאכול?" ובעיניים שלה אני חושב שזיהיתי עצב, או אולי שמחה.

היא לבשה מכנסי חאקי וגופיה שחורה. מעניין אם היא מדריכת טיולים.

עניתי:"יש בורקס טורקי, את אוהבת?"

"כן. ראיתי שיש גם בורקס בטעם פיצה?" החיוך שלה היה יפה, אבל בטח היא מאלה שאוהבות לסבך דברים.

התעקשתי:"עזבי אותך, קחי בורקס טורקי. הכי טעים תאמיני לי."

היא זרמה, ודמיינתי אותנו בים. היא נראית סביב ה-30, 28 אולי. מה יש לה לעשות עם דביל כמוני? אבל ראיתי שהיא רוצה לומר עוד משהו. וגם אני רציתי.

היא סרקה במבט משתהה את כל המקום ואז אמרה:"עיצבתם פה יפה. זה נראה כמו חתונה."

הדוכן היה עמדת קפה של חבר שלי נתי. היו בו שולחנות עץ ואפילו נדנדנה והוא תלה גרילנדות לקשט אבל בשורה התחתונה, זאת הייתה עמדת קפה שנמצאת על דרך עפר בפניה ימינה מהכביש המהיר.

אמרתי:"באמת היית רוצה להתחתן במקום כזה?"

היא אמרה:"לא יודעת אם אני רוצה להתחתן בכלל", ודמיינתי אותנו חותכים מכאן לטיול קראוונים בארצות הברית, חיים חיי אמת וטוהר. ידעתי שזה הזמן שלי להגיד משהו שיקדם לאנשהו. אבל מה יכולתי לעשות, לבקש את המספר שלה? זה נדוש. ואם אני אבקש את האינסטגרם בכלל... היא בטח מתוחכמת יותר מזה.

היא נסיכה כזאת. עם מישהי כמוה מתאים יותר לפצוח בשיר אהבה או להגיד משהו פילוסופי חכם, שיתיישב בדיוק עם הסיטואציה. או לפגוש אותה שוב במקרה – אבל על זה אין לי אחריות.

ניסיתי לחשוב מה יתאים עם הסיטואציה הנוכחית. היא הסתכלה לצדדים וזמזמה שיר - חצי מחכה שהבורקס יתחמם, חצי מחכה שאני אגיד משהו לעניין. לא הכרתי את השיר שבחרה, אבל שמתי לב שחוש מוזיקלי הוא כנראה לא הצד החזק שלה.

מאחוריה ילדים קטנים שיחקו ונתקעו אחד בשני עם הבימבות שלהם. בהמשך הכביש מכוניות חולפות, מצד שמאל פח זבל. הכל היה איטי אבל לא מצאתי מה לומר. היא לקחה את הבורקס עם תודה ארוכה שמשמעותה "נו?" ו"אולי" אבל התיישבה באחד השולחנות הרחוקים.

ידעתי שפספסתי. ומצד שני – מה כבר יש לה לעשות עם דביל כמוני?