דף #8872
שולה ברנע
31 ליולי 2023
·
3 דקות קריאה, 520 מילים
ביצוע 3 שכנאי /שולה
היה זה אחד מימי הקיץ החמים. הקייטנות פקדו את תחום הבריכה. ילדים רבים ,המולת צעקות שלהם ושל המדריכים בליווי שריקות מהמשרוקיות. אבי המציל התורן היה בעל גוף ספורטיבי ,שוקיים מסוקסות, שהבטיח בטחון של הצלה לו יזדקקו לו. עיניו היו ירוקות, ריסיו ארוכים שחורים ולסתו הייתה רבועה ונוקשה כמו של ג'ימס בונד המהולל מהסרטים. לאחרונה חגג 21 שנים ועתה אף השתחרר מצה"ל. בליבו שוררת שמחה על הג'וב הטוב הנוכחי שמצא-להיות מציל. לפני כן הוצעה לו עבודת סבלות פיזית בנמל אשדוד. כיון שבא מבית עני, לא יכול היה לברור לעצמו מה נוח לו ונעים, אלא מה שניתן. הוא משתרע מתחת לגג סוכת המציל הרחב, חש ברוח הקלה מעל ולאחר בליסת כריך ממולא היטב במיני חמוצים וסרדינים, שאימו טרחה להכין עבורו, הצית לעצמו סיגריה והחל מסתכל על הנוף האנושי הפרוס לפניו כעל כף ידו. ילדי הקייטנות השתובבו יתר על המידה והחלו מתיזים בגסות מים זה על זה, שלא לדב ר על כך שחלקם לא חבשו כובעים בניגוד להוראות. "צאו מהמים" צעק לעברם תוך שריקות אזהרה ממקומו. 'איזה חינוך?' תהה' הילדים נולדים פראים, איש לא מחנך אותם' התכעס והחל יורד לעברם באיום ידיו . התנהגות אבי אכן מרסנת אותם והם נרגעים. הוא שב לעלות לעבר הכס הנוח שלו למעלה. בעודו מביט סביב, הוא מבחין בזוג צעיר מתגפף, רוחו נסערת, הוא מתקנא בהם' הלוואי שהייתי כבר מוצא מישהי שווה' חשב. לידם אם צעירה מאכילה תינוק בעדינות ובאהבה רכה. 'הייתי מוכן להיות התינוק שלה' נשבע בו. בינתיים הדשא נמלא פסולת מהקהל הלא ממושמע: חתיכות נייר של סנדויצ'ים, עטיפות ממתקים ובקבוקים ריקים. 'אוף, גם כן ג'וב, מעניין ומעצבן' רטן. בהסבו את המבט גילה את זוג האוהבים במים. הבחורה השיטה את הגבר על זרועותיה במנח רביצה או ציפה ,כנראה, מלמדת אותו לשחות, החליט אבי, הגיע זמנו .סבלנותה קצרה ותוך זמן קט, היא יוצאת מהמים ומשאירה את בן חסותה מתאמן בגפו, כנראה בתרגילים שהורתה לו. אבי מתחייך 'טוב יש לי נחת מהג'וב, בכל זאת העניין מפצה על הכול'. החום מתגבר, הוא נוטל בקבוק קולה, טורח להימרח בקרם הגנה ,כמצוות אימו. (נותרתי חנון, אמר לעצמו) בעודו מסיים ללגום את המשקה, ניגשת למרגלות סוכתו בת הזוג השחיינית. היא נוקשת על הברזילים וקוראת לו בבהילות :"מציל מציל, בוא דחוף!" "מה קרה?" שואל תוך דילוגו ביעילות חיננית. .
אני ניגשת לסוכת המציל לקרא לעזרה שימצא את שמוליק שלי. אני קוראת נואשת: "אני לא מוצאת את בעלי, לפני רגע יצאתי מהמים ונעלם". המציל מתבונן בגופי במקום להקשיב למצוקתי. אבי ער לגופה הצעיר, החטוב, 'חתיכה נאה להתכבד בה' חושב, תוך כך מעמיד פנים נסיבתיות כלפיי: "אל תדאגי, כפרה, תיכף נמצא אותו, רק אל תילחצי, אני מתורגל בעניינים מסוג זה "מרגיע תוך התחזות כבעל וותק רב, אם כי בעצמו היה חרד, אולם זכר מתוך הקורס למצילים ,שלעולם לא לחשוף חשש או פחד כלפי המתרחצים. הוא רץ אתי אל המים, עושה עצמו לא אדיש, החתיך הזה, ואנו עוברים לאורכה ולרוחבה של הבריכה. "איזה צבע שיער יש לו?" שואל אותי, "ג'ינג'י " אני עונה. הדקות נוקפות ונוצרת בשנינו תחושת לחץ בלתי נמנעת, כי עוד מעט יקרה פה אסון שאין למנעו . כעבור כ3 דקות אני רואה גבר יוצא מהמים בעל כובע שחור והוא פונה לעבר הדשא לחלקה, היכן שרבצנו קודם לכן, כמו כלום. "שמוליק!" אני צועקת בכעס מהול בשמחה "ממתי יש לך בכלל כובע ים ועוד שחור?" (המשיכה למים נולדה בליבו מאז.)