השעה הצלולה

ההתעוררות הפתאומית הזאת מן החלום. 

אני לא זוכרת דבר. עייני סוקרות את החשיכה ומזכירות למוחי היכן אני. מה הוא שמי. מה הם חבריי. כשמקיצים בבהלה שוכחים דברים כאלה, בסיסיים. כמו מחשב ישן שנדלק אחרי שעמד מאובק בפינה.

זאת השעה הצלולה ואני יודעת מה עליי לעשות. 

שמה תחתונים ומכנסיים וגופייה ולוקחת ערימת דפים. 

על טקס הקפה אני מתעכבת. יש דבר עצוב בהרגל וותיק, יש נחמה בפולי הקפה, בשריקתו של הקומקום הממלא את הבית. החלב והמים  הרותחים נמהלים בכוס, תחילה הם כהים ואז מתבהרים, כעיניו הנפקחות של האדם, כאישוניו המצמצמים של האריה בהבחינו בזכר אחר.

טעמו של הקפה כטעמם השעה הצלולה. 

אני מתיישבת עם דפי האורגיאמי והקפה על מדרגות הבית, עיניי פוגשות את הזריחה. השעון הפנימי שבתוכי מתפתה להקים אותי בבהילות, מאיים להפעיל את כל שרירי הגוף, לרוץ, להתארגן. ללבוש מדים. לאסוף את השיער בקוקו.

אני נושמת פנימה והחוצה. אין דבר בשעה הצלולה שעליי לעשות. הלילה נס על עקבותיו ופס חיוור ואדמדם מפציע באופק. גופי נדרך.

תמונה מן הסיוט מתגנבת לראשי: הנה הפיצוץ מחריש האוזניים. עוגייה הנשברת תחת רגליי. יד החונקת את גרוני, עיניו הגדולות של אדם המתמלאות בדמעות בעודו לוחש באוזניי - מגיע לך למות, מגיע לך למות. 

אני מניחה את ידיי האמיתיות על צווארי כמהרהרת בדבר. אכן מדובר בצוואר קטן, נחוש, שקל לחנוק. אם מישהו רק ירצה. הדם זורק בעורקים. עוצמתו. פעימות החיים המסתנכרנות ברקמות של הלב. 

כן, בשעה הצלולה אני בדרך כלל רצה. מעירה את אדם. הוא מסיע אותי לתחנה וחוזר הביתה למסע אל אס די. 

בשעה הצלולה זה נראה כל כך מיותר. השמש מתחילה לבצבץ מבעד לנוף גבעות חיוור. יש ציפור מעצבנת שלא פוסחת על אף זריחה, והיא יושבת על האנטנה שעל הבית שלי. שחורה, עם גחון צהוב. טעמו המחוספס של החלום. אני יורקת. אם השכנים היו רואים אותי בשעה זו, אם הם היו רואים את עיניי הנפוחות מעוצמתה המזעזעת של המציאות, היו בוודאי מגיפים את התריסים. קוראים לעזרה. 

אבל הפס החיוור לובש צבעים של קרנבל ומרגיע את עדר המחשבות שבקרבי. והקפה חם. וגם אם אצטרך לחיות מכספו של הביטוח הלאומי ולא אוכל לחזור לתחנה, לחזור למדים, אוכל לשבת בשעה הצלולה ולייצר את ההתרגשות החדשה של החיים כולם. 

מעט מאוד דרוש כדי לשמח אותי. חיבוק חם, מים רותחים, שתיקה טובה הנאחזת ביקום.

השעה הצלולה מגיעה לסיומה ואיתה גם הקפה נגמר. עיגול האש העצום מרחף מעל פני הקרקע, מאיר את הגבעות בצבעים חלומיים של כתום. 

לו הייתי מפרידה את הצבעים אחד מן השני... 

שאר האנשים מתעוררים ומפספסים את השעה הצלולה. עקרות בית בקהיר וודאי קמות כמוני, מכינות לבעליהן את סעודת הבוקר, ומתלחששות זו עם זו על חייהן האישיים, ומנפות את הקמח, ומפהקות בקול גדול, ושותות את הקפה כשבתודעתן מתנוססות הפירמידות ודרך הבשמים. 

כשאני מביטה למעלה, ישירות מעליי, אני רואה כי השמיים הכחילו והעמיקו. 

אני קמה ממקומי, יורקת על המדרגות וחוזרת פנימה, כדמות המופיעה בכל הסיפורים שנכתבו אי פעם.