סיפור מהבידוד
אחרי כמה שבועות היא נשארה לבד. בהתחלה כולם היו אתה בבידוד. אמא, אבא, אחיה הגדול ואחיה הקטן. נכנסו יחד, יצאו אחד אחד. עכשיו היא לבד. אבא היה האחרון. אתמול הוא יצא כשהוא משאיר אותה לבד. "היא חולה", אמר הרופא במבטא רוסי כבד, "היא יש לה תסמינים שאסור אסור יוצאת החוצה". לא ברור לה על איזה תסמינים הרופא דיבר, היא לא מרגישה חולה. אולי במחלה הזאת לא מרגישים חולים? אולי כל הקטע במחלה הזאת זה למות מהבריאות...? בריאות היא מכירה טוב. היא אף פעם לא הייתה חולה. אף פעם לא הפסידה יום לימודים. אף פעם לא הייתה לה נזלת, או שיעול, או חום. יושבת בבידוד וקוראת מה שיש בחדר. עיתונים ישנים, הספר שהיא אוהבת "אליס בארץ הפלאות", ומאיזה שהיא סיבה כרכים ד', ח' ויט' של האנציקלופדיה העברית. את כרך ד' היא כבר סיימה והתחילה אתמול את כרך ח'. הרבה דברים שם לא מעודכנים אבל זה לא מפריע לה, ממילא היא לא יודעת אותם...
אבא לקח אתו את המחשב שלו ואת הטלפון הישן שלה ואמר שהוא ידאג להביא לה טלפון חדש, אבל עכשיו עברו כבר כמה ימים והוא לא חזר. גם הרופא הרוסי נעלם. היא לא פוגשת עכשיו אף אחד. יש חלון בקיר שמידי פעם מישהו מניח שם אוכל, אבל היא לא פוגשת אותו והוא לא מדבר אתה. היא שאלה את עצמה מה עושות החברות שלה בימים האלה, היא יודעת שהיה סגר וכולם היו בבתים, אבל זה היה לפני חודש כשרק התחיל הבידוד ומאז היא לא דברה איתן. כרך ח' היה הרבה פחות מספק ממה שהיא ציפתה ואת הכרך האחרון היא שומרת לשעת צרה, היא לא קוראת אותו בינתיים, היא תקרא אותו רק אם השעמום יהיה גדול מידי.
הכל נראה לה כבר כמו זיכרון מעומעם. אבא, אמא, האחים. הבגדים שלה מרגישים לה קטנים יותר. תחושת הניתוק מחריפה. היא לא בטוחה שהיא תזהה אותם כשייפגשו. רק האוכל שמגיע מאותת לה עוד שיש חוץ כלשהו. שהעולם עדיין קיים מחוץ לחדר בו היא נמצאת. היא כבר יודעת שהאוכל מוגש על ידי מכונה. עם הזמן התחילו להישמע חריקות בכל פעם שהאוכל מגיע. הצלילים המכניים קבועים ונשמעים תמיד אותו הדבר. כרך יט' היה בסדר, לא משהו מיוחד. היא כבר קראה את כל הכרכים מספר פעמים ואת הערכים הקצרים היא כבר יודעת בעל פה. הילדה הבריאה האחרונה בעולם.