מאושרים

לא יכולתי שלא לשים ליבי כי לאחרונה יש תחושה שכולם מנסים להתמקד "באושר שלהם" ב"להיות מאושר" או "להיות מאושרת".

נדמה שאנחנו נותנים יותר מדי במה לאושר שלנו ולמרדף אחריו, כאילו כולנו נולדנו להורים מהגרים מבוסטון שלא רוצים להתעורר מחלום אמריקאי בו המרדף לאושר הוא צמד המילים המשמעותי ביותר עבורנו.

בתכלס? זה שטויות. כל העניין הזה שגדל בקרבנו במהלך השנים בניסיון להיות מאושרים כל הזמן הוא בגדר שטות מוחלטת בעיניי, אלא אם כן המטרה של כולנו הוא להיות אגואיסטים.

נשאלת שאלה כמה זמן בנאדם יכול לרדוף אחרי האושר של עצמו מבלי להפוך לאגואיסט? אם המטרת על שלי היא האושר שלי אז למה שאנשים ישימו זין על אנשים אחרים בעצם?

רוצים להיות מאושרים? תרדפו לחיים של עשייה טובה. תהיו טובים כלפי אנשים אחרים ואותו אושר מפורסם כבר יגיע אחריכם מבלי שתאלצו לרדוף אחריו.

מטורף לא?

אז נכון, אפשר לומר שזו גם סוג של אגואיסטיות- לעשות טוב לאחרים בכדי להרגיש טוב בעצמכם, ועדיין, זה עדיף על לשים את עצמך במרכז, במסווה של "אני מחפש אושר" עם תמיכה סוחפת של טרנד 'הפסיכולוגיה החיובית'- שמעודדת אותנו לקדם את עצמנו ולחשוב על עצמנו ובעיקר דוחפת אותנו להיות מאושרים (שזה דבר מבלבל בפני עצמו להגיד למישהו "לנסות להיות מאושר", זה מנוגד בעיניי כמו להגיד למישהו "תנסה להירגע", מישהו "ניסה פעם להירגע" כשהוא עצבני? מדובר בפרדוקס קיומי של ממש).

זהו, עכשיו כולנו יכולים ויכולות לחזור לסקרולים רנדומליים בחיפוש אחר "האושר שלנו".