חיוך של קשת

הוא חלם על הצניחה הזאת מאז היה ילד. לצנוח הרחק, ליהנות מהרגע, מהחופש המוחלט. ללא מעצורים. הרוח חבטה בו וליטפה אותו. הכבשים הלבנבנות בשדה התכול האינסופי שמעליו רעו בשלווה, קרני שמש מסתננות ביניהן. לפתע הרגיש שהוא צונח עידן ועידנים, אבל לא, הנה העולם מתחתיו, קטן, בלתי מזיק למראה. אבל כשיחזור... הכל יהיה אותו דבר. רק המחשבה... הוא הרגיש כל כך עייף.  הוא עצם עיניים, עדיין צונח עם הראש למטה, מתקרב. ומה אם... מצנחים לא תמיד... תאונות קורות... וכולם יחשבו שתאונה.. והוא יהיה חופשי לנצח...  עיניו נפקחו. הקשת. השמיים חייכו אליו, החיוך הכי יפה שראה מימיו. דמעה עופפה לאדמה. מצנח נפתח.