המקדש
יהודית אפשטיין
22 לדצמבר 2020
·
2 דקות קריאה, 276 מילים
תרזה עלתה לארץ בשנת 1935 והתגוררה עם משפחתה ברחוב פיירברג בתל אביב. מאחר שהיה לה מעט ניסיון בתפירה, שכרה שתי מכונות תפירה ושתי תופרות ופתחה עסק. היה לה חוש לעסקים והעסק התרחב. היא שכרה שלושה חדרים בבניין ישן שידע ימים טובים יותר ששכן במזלג שבין הרחובות נחלת בנימין והכרמל.
הוא הפך להיות המקדש שלה.
המקדש שכן בקומה שנייה שטיפסו אליה דרך מדרגות מרופטות מיושן. למקדש נכנסו מבעד לשתי דלתות כבדות ומוצקות, ידיותיהן קשורות זו לזו בשרשרת ברזל ושלושה מנעולים ענקיים. הדלתות נפתחו אל חדר כניסה גדול ורבוע. לחלונות היו שמשות זכוכית בצבע החלב. דרכן חדר אור עמום ונעים. מתחת לחלונות עמד שולחן עץ חום מעוגל פינות ומכוסה בזכוכית שסדק חצה אותה בדיוק במרכזה. משני צדי השולחן ניצבו שתי כורסאות מרופדות בריפוד צבעוני מהוה מרב שימוש. שלושה מקירות החדר היו מכוסים מדפים מהרצפה עד התקרה, מלאים ודחוסים בגלילי בדים. מוט ברזל עבה חילק את החדר לשניים ועליו היו תלויות שמלות על קולבים מקצה לקצה. ממנו נכנסו לאולם גדול שהיה יכול להיראות מרווח אלמלא היה דחוס במכונות תפירה חשמליות מזמזמות שלידן תפרו התופרות, ובשולחן גזירה ענק. ליד שולחן הגזירה עמדה בחורה צעירה וגזרה בדים לפי גזרות של נייר, שאחר כך יהפכו לשמלות וחליפות בידי התופרות המיומנות. בפינת הגיהוץ גיהצה המגהצת. פיסות בד, חוטים וסיכות כיסו את הרצפה עד כי לא היה אפשר לראות את הדוגמאות היפהפיות של המרצפות. מקומה הקבוע של תרזה היה בצדו השני של שולחן הגזירה מול הגוזרת. היא ישבה על שרפרף גבוה ועיינה בחוברות של האופנה האחרונה. משם שאבה את השראתה לבגדים שעיצבה.
לתרזה הייתה שותפה, גברת סטלה, יקית מבוגרת, רזה כמקל שעישנה בלי הפסקה. היא נהגה לשבת על אחת הכורסאות הממורטטות ולתפור בחוט ומחט תיקונים לשמלות שהוזמנו באופן פרטי.
חמישים שנה כיהנה תרזה במקדש שלה. בת שמונים פרשה.