ערכים מהבית

"כדאי שתגיעי לשם קצת לפני, את יודעת איך זה בתל אביב – כל דירה הכי ג'יפה נחטפת בשניה" זורקת לי שירה מהחדר שלה.

"כן, כן, אני כבר יוצאת." אני נגשת אליה, מוכנה. "איך השמלה עלי?"

"מקסימה" היא עונה לי ואני יודעת שזו האמת כפי שהיא רואה אותה. 

"מתה עליך, נשיקות"

"בהצלחה"

הדירה שאני מדוושת לראות נשמעת אחלה על הנייר. ארבעה חדרים גדולים, מטבח משופץ, ליד כיכר רבין. דירת החלומות שלי. אמנם קומה רביעית אז יהיה קצת קשה להרים את האופניים אבל לא נורא, זה חיסרון קטן יחסית למחיר הרשום באתר. מקווה שזה בלי מתווך, שונאת כשהם לא רושמים במפורש.

גם הערכים נשמעים טוב, כיף וחברות – כמעט כמו כיף וכנות שלי עם שירה. מקווה שהחוויה תהיה כמו שאני מדמיינת, כבר למדתי לא להרים את הציפיות גבוה מדי כשמדובר בהודעה ברשת – בסוף תמיד המטבח המשופץ הופך לשתי בלטות עם כיור והחדר גדול בסטנדרטים של שובך יונים. אפילו כיף וחברות יכולים להתפרש לכל מני כיוונים ובכל מקרה הערכים תמיד מתכווננים לפי המאתחלים. 

אני כל כך מקווה למצוא אותו כבר - הבית שלי. מקום בו אפשר תמיד להרגיש בנח, להכנס בערב אחרי העבודה - התיק נזרק בפינת הסלון, ואת עצמך נזרקת על הספה, מתעטפת בכרבולית ומחייכת לשותפה "איך היה היום שלך?". ארבע שנים אני ושירה גרות ביחד. מה שהתחיל כפלירטוט אפלטוני קטן בבית הקפה השכונתי הפך לרומן אפלטוני ארוך טווח ומגורים משותפים. "סקס אפלטוני" כמו שאנחנו תמיד צוחקות על היחסים בינינו. שנים ניסינו לשכנע אנשים שיפסיקו להתייחס אלינו ברבים. "אנחנו לא זוג, אתם יודעים" היינו עונות בעצבנות להזמנות משותפות לכל ארוע אבל בסוף, כמובן, תמיד מגיעות יחד. 

עכשיו שירה עוברת לגור עם גלעד, להקים בית חדש משלהם עם ערכים משלהם ואני נשארת לחפש מקום חדש, בתקווה עם שותפים נורמליים וערכים נורמליים. לא כמו הדירה שראיתי אתמול – עצלנות וללא נימוסים. מי בכלל מגדיר ערכים שליליים? אנשים הזויים יש בעיר הזאת. נהנתנות ושחרור הייתי קוראת לזה למרות שזו לא ההגדרה המדויקת ביותר. והגדרות זה חשוב - חשוב להבין לאן אתה נכנס. בכל זאת, בסופו של דבר אתה אמור להרגיש בנח במקום הזה שנקרא בית. כנראה שמה שתורם להם להרגשה הביתית זה כיור מלא כלים וגושי אבק בפינות. איך שנכנסתי לשם הרגשתי שכל מה שאני רוצה זה רק להמרח איתם מול הטלויזיה, רגליים על השולחן, הג'וינט עובר לאיטו בין כל הנוכחים. ניסיתי להלחם בזה, אבל להלחם בערכים, כידוע, זה די מורכב. את חושבת שלא תושפעי, במיוחד כשהערך לא ממש מדבר אליך, אבל ברגע שהרגל חוצה את המפתן ניצוץ קטן מסתחרר לו בתוך הראש שלך ואת בפנים. ממש כמו דיאטה – רגע לפני את משוכנעת שהפעם את הולכת להחזיק מעמד, רגע אחרי את לכודה במסיבת יום ההולדת של דודה שלך, בולסת עוגת שוקולד כאילו אין מחר. מתי כבר אתאפס על החיים שלי? לשבת שעתיים לעשן ג'וינט ולצחוק מבדיחות מיזוגניות בטוח לא תורם. מזל שבכלל הצלחתי לצאת, יכלתי גם להשאר לישון שם מכורבלת, אני והג'וינט יחדיו. בסוף היינו גרים כל האנשים שבאו לראות את הדירה ונתקעו כמוני במן קומונות עצלנות משותפת. הם בטוח אך פעם לא היו סטודנטים, השותפים שם – אין שום סיכוי להצליח ללמוד משהו בבית הזה. אני חייבת להתחיל לברור את הערכים שלי יותר בקפידה. לא כל חוויה שווה נסיון רק בגלל המרפסת.

מתחת לבניין ברחוב בלוך כבר מחכה קבוצה גדולה של אנשים. ידעתי שהייתי צריכה להקדים אפילו יותר. ליד הדלת תלוי נייר עם רשימת המתנה ואני מוסיפה את הפרטים שלי לרשימה – "לי חזן, 24, סטודנטית, כיף וכנות"בתקווה שהערכים המשותפים יקנו לי יתרון כלשהו.

"אתה מחכה כאן הרבה זמן?" הבחור שנשען על הדלת ובוהה בשמיים ממש חמוד. אולי אני צריכה לתפוס אותו ולחפש ביחד דירה ריקה. הלווי שהיה יותר קל להכיר אנשים בעיר הזאת. עוד חודש שירה וגלעד יאתחלו יחד בית. הם החליטו על שותפות אבל עדיין מתלבטים על התשוקה. לי זה מרגיש קצת מוזר – תשוקה. אף פעם לא ביקרתי בדירה שזה הערך בה. זאת אומרת, מה קורה כשההורים באים לבקר? וגם ההרגשה קצת מזויפת – האם אנחנו חושקים אחד בשני באמת או בזכות הערך?נכון שערכים רק מגבירים את מה שכבר קיים בתוכנו וכל הבלה בלה שלמדנו בבית הספר. אבל בכל זאת, תשוקה זה ערך די אמיץ. אם כבר, אולי אני פשוט צריכה להזמין את הבחור החמוד לדירה שלהם.

"די הרבה" הוא מסתכל עלי במבט ישיר, חמוד אפילו יותר. "הם מכניסים רק שלושה בכל פעם"

"וואלה." מעפנה שכמוני – אין לך משהו יותר חכם להגיד?

"וואלה." הוא חוזר אחרי. "רוצים לבחון את חברות בצורה הברורה ביותר, לא לתת לאנשים להבלע בקהל".

"הגיוני בסך הכל. גם לנו זה עדיף. אפשר להכיר אותם יותר לעומק".

"כן, רק שהסיכוי שמספר..." הוא בוחן את השם שלי ברשימה "שלושים ושתיים תהיה זו שתבחר הוא די נמוך".

"אין לדעת – אולי אני החברה הכיפית הכי טובה שאי פעם תהיה להם" אני צוחקת.

"בהחלט יכול להיות" הוא מחייך. "אני אמיר".

"נעים מאוד, לי".

"גם לי" הוא קורץ ואני מחייכת אליו כמו טיפשה שלא שמעה את הבדיחה הזו כבר עשרות פעמים בחייה. אלוהים, תעברי כבר לגור לבד בבית מאותחל לבדידות, זה יהיה שוס. כמו כל מני קריפים ששומעים עליהם בחדשות. "בחורה צעירה, כבת עשרים וחמש, הסתגרה לבד בחושך בדירתה עם חמשת החתולים האהובים עליה" וכל מי שיכנס להציל אותי יהפוך לבודד ועצוב גם הוא. בסוף נשב כולם יחד בבית מלא אנשים, הכי בודדים שרק אפשר.

"הבאים" נשמעת הקריאה מלמעלה ואמיר מזדקף. "יש דירה ממש שווה בז'בוטינסקי" הוא מצביע על המספר שלו בדף ההרשמה ופונה להכנס "דברי איתי אם תרצי שנבדוק אותה ביחד".

"נבדוק אותה ביחד ואז נתחתן ונעשה ילדים" אני משלימה בלב וכל ההתלהבות מהדירה הנוכחית נימוגה.

יומיים אחר כך אני בוהה בטלפון ומתלבטתאם כבר לגיטימי להתקשר. כמה קשה זה להיות גבר. איך הם עושים את זה כל הזמן? 

"ברור שאני זוכר אותך לי" הקול שלו חם והוא נשמע שמח לשמוע ממני. 

"לגבי הדירה בזבוטינסקי.." אני מתחילה לשאול.

"תבואי היום בחמש. תתלבשי קליל." הוא קוטע אותי. "אני כבר אקבע איתם".

"אוקיי. נתראה מאוחר יותר" אני עונה והפרפרים מתחילים להתעורר. חמש זה ממש עוד שעתיים. ומה זה אומר תתלבשי קליל? מה זה משנה מה אני לובשת?

שירה עוזרת לי לבחור שמלה יומיומית חמודה ואני מתאפרת, שלא כהרגלי. 

"אני ממש מקווה לעשות עליו רושם טוב. וגם על בעל הדירה." אני חופרת לה. "אפילו לא שאלתי מה הערכים שם אבל בשביל אמיר אני מוכנה גם להתפשר על איזה חריצות או סובלנות מעפנים." 

"רק לדמיין אותך גרה בדירה שכולה חריצות." שירה צוחקת "קמה בבוקר בזריחה, מתאמנת, מעבירה ספונג'ה בבית וכל זה לפני הקפה של הבוקר." אלו ערכים מהסוג שדוסים לרב מנכסים לעצמם. מהבתים בהם ההליכון אשכרה לא הופך להיות מתלה כביסה. 

"אימוני בוקר עם אמיר יהיו הצלחה מסחררת. הוא נראה כמו אחד שמתאמן." אני משתפת איתה פעולה. "נקום בזריחה ונטפל בכלים יחד. הוא ישטוף ואני אנגב".

"הבעיה היחידה שמרב חריצות לא ישארו לכם כלים לשטוף אחרי הבוקר המשותף הראשון" היא מסכמת ממש לפני שאני יוצאת. 

הבניין בז'בוטינסקי נראה משופץ ואני מתחילה ממש להתרגש. יכול להיות שהיום סוף סוף אמצא את דירת חלומותיי. אני מנסה להתאפק אבל למצוא דירה בתל אביב זה לא פחות קשה מלמצוא כאן בן זוג. ואני קצת מקווה שמצאתי את שניהם.

לוח הערכים הקטן שליד הדלת מפורק ומתחתיו שבע סתמי וקטן. דירה מספר שבע. שונאת כשאנשים מחביאים את הלוח בתוך הבית. זה כל כך מקשה על אורחים חדשים. או אפילו על בעלי מקצוע שקופצים לתקן משהו. אנשים רוצים לדעת לתוך מה הם נכנסים. מתנגדי חשיפת הלוחות והמתנגדים למאגר הביומטרי – הם היינו הך. פרטיות פרטיות פרטיות. מה כבר יש להם להסתיר? 

אלא אם כן בכלל אין להם לוח. אנשים מבוגרים לפעמים לא מבינים מה כל העניין. "חמישים שנה הסתדרתי רק עם הערכים שלי" הייתה סבתא אומרת לי בזמן הביקור השבועי אצלה "מה אני צריכה משהו שיעזור לי להיות עליזה". "אבל סבתא, זה לא רק עליזות" ניסיתי לשכנע. "הרבה מבוגרים מתאחלים לאנושיות, התמסרות או ערכים אחרים בסגנון. ככה תמיד נוכל לדעת שהמטפלות יתייחסו אליך כראוי". "אוי לילוש" היא הייתה מנשקת אותי על המצח "אני זקנה מדי לדברים האלה. עדיף שאחסוך את העלויות לירושה שלכם". כמה זמן עבר מאז ששתינו תה יחד? אני חייבת להשתחרר מפרץ הנוסטלגיה הזה אם אני מתכננת להרשים את בעלי הדירה. וכמובן את אמיר. קצת עליזות ממש לא תזיק פה.

אני דופקת על הדלת והלב שלי מגביר דופק בהתאמה. לוח או לא לוח, עוד רגע אדע מה קורה כאן. 

האישה הפותחת לי רחוקה מלהיות בת השמונים שדמיינתי. "הי, באתי לראות את הדירה. מישהו בשם אמיר היה אמור לתאם אתכם" אני מהססת.

"בוודאי, את בטח לי. אני מרווה. בואי תכנסי, תרגישי בנח" היא מרחיבה את הפתח ומפנה עבורי את המעבר. הניצוץ הקטן שבראש מתחיל להסתחרר. "אז יש להם ערכים" אני מציינת לעצמי בשולי התודעה.

"את הדיירת הנוכחית או בעלת הדירה?" אני מתעניינת בזמן שהיא מובילה אותי פנימה. הסלון הוא אוסף אקלקטי של רהיטים בסגנונות מגוונים, אבל הוא מסודר ונעים. עצלנות היא בטוח לא הערך כאן. זו הפעם הראשונה שאני נכנסת לבית בחוסר וודאות שכזה. מעניין אם אצליח לנחש את הערכים בעצמי לפני שהם יספרו לי. זה אפילו די כיף. חבל שעסקים מחויבים על פי חוק לחשוף את הערכים שלהם. חדרי בריחה עם ערכים סמויים יכלו להיות אחלה שדרוג.

"משהו כזה" היא עונה בצורה לא מחייבת. "בואי תשבי ותשתי משהו. עוד רגע חווה תצא להכיר אותך".

"ואמיר?"

"הוא יגיע מאוחר יותר".

היא מגישה לי משקה מאוד מתוק בריח מי ורדים ומתיישבת ממש צמוד אלי אבל איכשהו זה לא מפריע לי. "בדיוק נזכרתי בסבתא שלי שנפטרה לפני שנה. מאוד קיוויתי להכיר בן זוג לפני זה – לשמח אותה בחופה וקידושין אולד סטייל כמו שהיא הייתה אוהבת. אני ממש מתגעגעת אליה". למה אני מספרת לה את זה? לאישה הזרה הזו בשם מרווה. אולי פתיחות זה הפתרון לחידה של הבית הזה?

חווה נכנסת לחדר, או כך לפחות אני מנחשת. שיער בהיר, עיניים כהות, שמלות של משוחררות שרק חזרו מהודו. הן העתק כמעט זהה אחת של השנייה, למעט כמה שנים ברורות שמפרידות ביניהן. "אני רואה שאת כבר מרגישה בבית" היא מחייכת אלי ומחבקת אותי לשלום. גם היא, כמו מרווה, מתיישבת צמוד מדי ומביטה ישירות בעיניים שלי. אני תוהה אם הגעתי לבחון דירה או להכיר את האחיות שלו.

"אתן קשורות לאמיר?" אני מנסה.

"משהו כזה". גם התשובות שלהן הן העתק אחת של השניה. אם הערך הוא פתיחות אז אפשר לאמר שהוא משפיע עלי הרבה יותר מאשר עליהן. אולי זה סתם חוסר הבטחון שלי שתמיד דוחף אותי למלא את השתיקות.

"ספרי לי מה את חושבת על אמיר" חווה פונה אלי.

"הוא ממש חמוד, חשבתי ככה מההתחלה, שכנפגשנו בדירה אחרת" אני עונה מיד. "הוא היה לפני בתור ויצא לנו לדבר קצת בזמן ההמתנה". הייתי צריכה לספר להן על דירה אחרת שבחנתי? ששם הכרנו? אולי דירות הן כמו דייטים – לא מדברים עם הנוכחית על הקודמת.

"גם את ממש חמודה. הוא צדק כשהביא אותך לכאן" היא מחייכת. 

"בואי, נעשה לך סיור במקום." הן אוספות אותי אליהן, כל אחת תופסת כף יד אחרת, ומובילות אותי פנימה אחריהן. במסדרון אני קולטת במבט חטוף לוח ערכים קטן. מיקום לא סטנדטי אבל פתיחות ואופטימיות רשומות שם בברור. נחמד שצדקתי.

הדירה קטנה בסך הכל אבל חדר השינה ענק. ועוד יותר גדולה המיטה שניצבת במרכז. "אל תתביישי, תנסי אותה" חווה קולטת את המבט שלי ואני נוחתת במרכזה, צוחקת. "זה הדבר הכי רך ונעים שאי פעם נשכבתי עליו".

"אחרי שניסית אותה, לא תרצי ללכת הביתה" היא מהנהנת. אני באמת לא רוצה.

אנחנו מתמקמות על המיטה אחת לצד השניה, קנקן משקה מי הורדים, שאת המתיקות שלו התחלתי לחבב, לצידנו. "שירה, השותפה שלי, עוברת לגור עם החבר שלה, ומשאירה אותי לבד. בגלל זה אני מחפשת" אני ממשיכה לספר להן פרטים אישיים על חיי. "בהתחלה היה לי ממש קשה - אנחנו גרות ביחד המון שנים, היא החברה הכי טובה שלי. עכשיו כבר התחלתי להתרגל לרעיון. זה אפילו יכול להיות לי טוב – להפתח לאנשים חדשים, אולי להכיר בן זוג משלי. אולי זה יכול להיות אמיר" אני קורצת להן והן מחליפות ביניהן מבטים בזריזות אבל החיוך נשאר קבוע על הפנים. אני יודעת שמשהו כאן אמור להרגיש לי מוזר אבל הן כל כך נחמדות וכל כך נח לי. זו הפתיחות? האופטימיות? או איזה סוג של סם אונס במשקה מי הורדים שמשפיע עלי – מי יודע? האם זה בכלל משנה?

"כדאי שתודיעי לשירה שאת נשארת לישון כאן" אומרת מרווה.

"אני נשארת לישון כאן?" אני חושבת ומבינה שזה בדיוק מה שאני הולכת לעשות.

"אז הסיפור עם אמיר הוא הצלחה" אומרת לי שירה בטלפון.

"כן" מהנהנת חווה בראש. "כן" אני עונה בעקבותיה.

באמצע ההכנות לארוחת הערב, נכנס אמיר. "תקצצי את הבצל דק" מורה חווה. "הוא אוהב את הסלט עם הרבה לימון" אומרת מרווה. כל כך נח כשיש סביבך אנשים שיודעים מה נדרש לעשות ואין התלבטויות.

"אני שמח לראות שהתמקמת" הוא מחבק אותי ומרפרף עם השפתיים שלו על שלי. יש לו ריח טוב של בושם. נראה לי שזה הוגו בוס. לא ככה דמיינתי את הנשיקה הראשונה שלנו אבל אני לא מתלוננת. גם לא כשהוא מנשק את הבנות. הן לא אחיות שלו, זה בטוח.

"את נשארת לישון כאן" הוא קובע בפשטות. 

"היא נשארת לישון כאן" מאשרת חווה. 

אני ממשיכה לתבל את הסלט. 

אחרי הארוחה אנחנו מפנות את הכלים. "לי לא תשטוף כלים הערב" הוא מורה לבנות ומפנה את תשומת ליבו אלי. מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו? אני נלחצת. הן ישאירו אותנו לבד? לא התכוננתי למצב כזה. אפילו לא לבשתי את תחתוני הדייט השלישי שלי. אני בכלל לא מהבחורות שמרגישות בנח עם גברים בדייט הראשון. אם אפשר לקרוא לזה דייט ראשון. כמה פרצופים שירה תעשה לי כשאחזור מחר. "אני חייבת לשירותים" אני אומרת לו, מקווה להרוויח זמן כדי לאפס את עצמי. "לכי" הוא מאשר לי בניד ראש.

במסדרון אני עוצרת ליד הלוח. פתיחות ואופטימיות אולי רשומות פה לבן על גבי אפור אבל יש עוד משהו ואני חייבת להבין במה הסתבכתי. הטיח בפינה גבשושי ואני מגרדת אותו. מתחת נחשפת פינה של אות לבנה אחרת. 

צ'. 

המחשבות מתרוצצות. איך יכול להיות לוח עם שתי שכבות של ערכים? אתחלו אותם אחד על גבי השני בלי לנקות את הקודמים? איזה מתקין היה מסתכן ככה? מי יודע איזה אפקט יש לשילוב על הפעולה שלהם. ובכלל, למה אני נשארת לישון במקום הזה? עם שתי נשים זרות וגבר שרק הכרתי. אני רוצה, לא, אני צריכה לצאת מכאן. ובאותה מידה אני צריכה להשאר.

אני לוקחת נשימה עמוקה ומחייגת את המספר של שירה. 

צלצול אחד. שני צלצולים. שלוש. 

"הכל בסדר לילוש?" היא שואלת. הלוואי שיכלתי לחבק אותה בזה הרגע. 

"אני לא יודעת" אני חושבת. "הכל בסדר. לילה טוב". אני עונה.

אני עוצמת עיניים ומנסה לנקות את הראש, לחשוב בבהירות. צדק? צמיחה? צניעות? איזה ערך בצ' ישפיע עלי ככה. 

"צייתנות" אני קופצת כשהוא לוחש לי באוזן, כאילו שמע אותי. ידיים גבריות מחבקות אותי מאחורה ומאבקות שאריות גרגירי טיח מהאצבעות שלי.

"נלך?" הוא מחייך אלי ומראה לכיוון חדר השינה.

"נלך" אני מהנהנת, הרגליים כבר מתחילות לפסוע מעצמן.

צייתנות. איך לא ניחשתי. 

כל כך ברור. כל כך קל. כל כך נח. אני נשארת לישון.