המצלמה

כל אירוע הוא תוצאה של שרשרת אירועים מן העבר. 
וכשמחפשים לאחור מגיעים בסופו של דבר, לאירוע הראשוני. 
למקור של הדברים. לסיבה הראשונית. 

ובמקרה של האירוע שיתואר בהמשך הרשומה, הכול התחיל מתשוקתי לרכוש 
מצלמה. 

בת דודי קיבלה מצלמת כיס כמתנה לבת המצווה 
מהדוד העשיר בשוויץ. גם הטיס אותה לחגיגות בביתו.

[הדוד העשיר נטול הילדים, החזיק בית לכל עונה בית חורף, בית קיץ, בקתת ציידים.

היה קלע מצטיין, אהב נשים צעירות, הגיע פעמיים בשנה לבית אימו הקשישה

מביא חפיסות שוקולדים משובחים כל ריבוע עטוף בנפרד בתמונות עמקים פורחים 

ופסגות הרים מושלגים. טעמו טעם זר, חלב נוכרי].

משום מה הביט בי תמיד בעין בוחנת, מרוחקת, והפלה לטובה את דודניתי החנפה והצוהלת. 

בקנאה לוהטת, עמדתי על החירות של בחירת נקודת 
השקפה  ולכידתה בנקישה מהירה. 
הבעיה היתה שמצלמה היתה עניין יקר.

 במשך חודשים, חיפשתי דרכים להגדיל את 
הכנסותיי שעמדו עד אז על תרומות מזדמנות של כמה שקלים 
שליקטתי מאימי ומאחיותיי. 

אבי נפטר שנים מספר קודם. מותיר זיכרון עמום ושני תצלומים משופשפים מרוב געגוע ודמעות. 

כמה שמחתי אם כן, כאשר נודע 
לי שלרגל הבחירות המתקרבות לראשות העירייה, מחפשים 
עובדת בסניף המקומי של ראש העירייה המכהן ונשכרתי לעבודה.

מדי ערב 
התייצבתי במה שהיה פעם המכולת של שלמל'ה הרומני ועברתי 
על רשימות וכתובות של תושבי השכונה. 

את הרשימות העברתי 
לפעילים שעברו מבית לבית ובסוף כל לילה , עדכנתי את 
הרשימות לקראת היום הבא.

 הסניף התמלא בנערים ובגברים 
משועממים שמצאו מקום בילוי בחינם. 

פה ושם היה מתפתח דיון 
סוער על יוקר המחיה שנגמר בעוד כוס מיץ ובחלוקת חולצת 
טריקו מודפסת עם תצלומו בגודל טבעי של המועמד.

 שמנמן עם 
תסרוקת 'הלוואה וחיסכון' וחיוך לבבי ורחב באופן לא טבעי. 

ובאחד הערבים, הופיע אחד הפעילים, בחור נמרץ וחברותי 
שנודע לי שהוא מורה לספורט בתיכון המקומי . המורה לספורט 
התייחס אליי בנחמדות ולבסוף הציע שנעשה טיול ברכב 
החדיש והיקר למראה שקיבל מהמועמד ששכר רכבים מחברת 
השכרה.

 נעניתי בשמחה להצעתו ויצאנו מתחומי הקריה לכיוון 
קיבוץ 'שדה נחמיה', למרגלותיו זורם החצבאני.  

בחשכה זהרו האורות מרמת הגולן ומאחורינו, אפילו הקריה 
התחילה לזהור.

 המורה הפעיל קלטת של שירי אהבה ובהדרגה, 
התחילה ירכו נודדת לכיוון ירכיי.

 הרגשתי תחושה דחוסה משהו 
ברכב הסגור. אז, ומאוחר מדי, הבנתי שאולי ה'טיול' היה יותר 
מסתם יציאה ידידותית לצורך התאווררות. 
ליד הגשר, סטה המורה לשביל צדדי, בעודנו נוסעים באיטיות, 
מתחת לעצים ובין שיחים בעוד הנחל זורם לצידנו, השפיל 
המורה אלי את מבטו וליחשש במה שהוא כנראה תפס כקול 
'סקסי' שאין לעמוד בפניו

 "את יודעת שקוראים למקום הזה 'גן עדן'"???

 נחנקתי קלות ואמרתי שלא. לא ידעתי. 

"את יודעת למה קוראים למקום הזה 'גן עדן'"? המשיך בתאוותנות. 
"לא ... אבל מאד הייתי רוצה לשבת במושב הנהג 
ולנסות לאחוז בהגה"...  אילתרתי.
המורה שפירש את דבריי כרוח חיובית של הרפתקנות שיכולה 
להתפרש גם כ'סוג' של משחק מקדים, מיהר להציע לי בלבביות 
לעשות מעשה.

 מהרגע שישבתי ליד ההגה, לחצתי על דוושת 
הגז ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים האצתי ודהרתי על 
הכביש בחזרה לקריה לשכונה ולסניף ממנו יצאנו. 
מתעלמת מצפירות של נהגי מכוניות שהגיעו בכביש הצר מולנו 
וירדו מדי פעם לשוליים.

 מדי פעם, השמיע המורה אנקה קלה, לאוו דווקא של עונג, 

וביקש בקול חלוש שאאט. 

כשהגענו לסניף ירדתי מלאה אנרגיה ורוח רוממה בעוד המורה 
שפניו הוריקו נותר יושב מבלי תנועה במשך דקות 
ארוכות. 
'איך היה'? שאל אותי בחור צעיר בחיוך ידעני 'הייתם בגן עדן'? 
'בהחלט' עניתי 'נראה לי שהמורה עדיין מקשיב לזמירת הנבל 
ולשירת המלאכים'... 

במשכורתי, רכשתי מצלמת כיס ששימשה אותי במשך שנים.

 והחיבה לצילום נותרה בעינה.