התרגשות
הוא התהווה להרגיש עוד פעם את המתוק והמר הזה, לכן אונן לפני שיצא מהבית. בדיעבד חשב שהפעם של הבוקר תספיק לו אך גם ידע שלא.
הוא רצה ללכת לראות אותה במרכז המסחרי ליד הבית. הייתה תקופה שהיה הולך לשם עם חברים והם קראו לזה לצאת. עכשיו הוא בן חמש-עשרה והוא הולך כדי לראות אותה.פעם הרגיש אפילו שהעיניים שלהם נפגשו, קשה לטעון אחרת, כי הוא הפסיק הכל ופשוט עמד. אולי הוא לא עיוור כמו שכולם טענו לפחות לא ברגשות. שמה חן, הם בני אותו החודש. הוא פגש בה בטיול שערכו המשפחות שלהם לצפון , ומאז גם לא הפסיק לראות אותה. בעיקר ברהיטים מגולפים מעץ שהיו בבית הפנים שלה עלו.
בחצר הכלב דיזל יושב רהוט לטיול שלו , גם העיניים שלו צופות בהכל."אם הייתי מספר.. הייתי מספר לך " אמר הנער וליטף אותו דרך הפרווה הקופצנית. ללכת אבל רצה לבד. הוא סגר את השער, כבר כמעט ערב, והרגיש איך הוא שייך לעולם הזה של אחרי-הבית. ציפורים מצייצות, אנשים בעסקיהם ואף אחד לא תמה או שואל לאן הוא הולך. הוא נכנס למגרש חנייה, איפה שהוא נראה פחות. רק מכוניות ואנשים שעברו ליד מערערים אותו עם השיחות שלהם.מעבר לכביש נמצאת המסעדה האיטלקית. הוא ראה שם את חן לפעמים, מחייכת נניח, מדברת עם לקוחות. בפעמים שלא ראה היה מרגיש מן תחושה צורבת ממש באמצע המצח. זה מן קטע של הימורים וצריך היה להמר, כך אמר לעצמו. אבל איפה היא? הוא הסתכל בטלפון ואז הביט שוב אל המסעדה וכך עשה כמה פעמים כדי להיות מוסווה. הוא התקרב גם ממש לפני שפת הכביש אבל לא ראה. נראה ריק הכל. הנה "עוד יום של סתם-באתי". בדרך חזרה הוא חש כמו בנפילה. היה חושך של ערב. היום שהתחיל כמו ניסוי הגיע למיצויו. הכל עתה ארשת של סיום, סבתא שלו גם הופיעה במחשבותיו, השבוע הייתה אצלם, ואיך היא עזבה כל כך מהר, גם בכלל לא הספיקה להגיד שלום. הוא ראה את ביתו עומד-מחכה לו באורות כבויים... הוא נכנס לחצר ופתאום קלט שהוא עומד מול אחיו. רון נראה עצבני ומיהר לספר לו , כאילו חיכה לכך. דיזל ברח. הוא ישב איתו בבית הקפה, ופתאום כשהביט דיזל לא היה שם. "הוא אף פעם לא מתרחק.. " הוא הוסיף בנימה מובסת, והביט אל מקום כלשהו בחושך. דיזל הוא ברנש נהדר, מסתכל אליך בעיניים חומות, שנראות כמו שמשות רכב שזה עתה נוקו. פרוותו לבנה, כתם מרוח על אחת מעיניו. האף וורדרד , כשהיו נוגעים בו היה מטה את ראשו במבוכה. פעם אחת הניח הנער את רגליו על בטנו של דיזל.. אותו הכלב הרגיש זינק באחת ונשכו בברך. הוא זוכר את המבט של דיזל, הוא היה מלא בבוז. אז לקח את אותו הנער וסגר אותו בשירותים, ככה כעס עליו. עוד מעט יתחרט על כך וכשיפתח את הדלת, יצא דיזל מובס. הנער ואחיו יצאו מהחצר, הם יחפשו אחר דיזל. שער הברזל נטרק אחריהם. ברחוב שלהם הם הולכים, והנה מרגיש הנער את החלל הזה בלי-שם בבטן, הרגשה כמו עצב וכישלון שהכיר היטב.רון שאולי הרגיש בכך שאל אותו על היום שלו. השאלה הייתה כה מפתיעה שהיה צריך להניח לרגע לרגשות בצד – "בסדר" ענהלפעמים קראו את השם של דיזל, הייתה מעין הרגשה שההולכים ברחוב יכולים להציץ לתוך סיפורם וזה היה מפריע. רון דיבר עם כמה בעלי כלבים, אם הם ראו כלב לבן עם כתם שחור, בינוני...הנער חשב על הפעם שבה ראה את דיזל לראשונה. הוא היה אצל החבר שחר כשאמא שלו אמרה דרך קו הטלפון שיש לו אורח. הוא כה קיווה אז לתום, הבן דוד האהוב. כשיצא מהאוטו ונכנס לבית משער החנייה, היה שם כלב בינוני דמוי עכבר, נרעש וקופץ כמנסה להשיג רמזים אודות איזה אירוע.
אחר כך דיזל נשכב באמצע הסלון- אולי כמה לחיבה אך שולח מסר מלא כעס במבטיו.
במהלך הטיול-חיפוש, סיפר לו רון על בחורה שתכנן לפגוש הערב, תכנון שלא צלח בגלל אי אילו נסיבות. לבחורה קראו לשם , הם מכירים מהעבודה. היה איזה יום בו התחרמנו טיפה. הנער דמיין את השיער של לשם שחור-מתולתל ונקודת חן תלויה על הלחי שלה. הוא דמיין את רון מנשק אותה בהתרגשות כמי שמאוד מתכוון לכך ממש לאורך כל גופה.הם עברו ליד בית הספר היסודי, שם שניהם למדו בפער שנים ניכר.. הם קראו דיזל שוב ושוב ושוב.. הייתה תחושה כמעט שליווה בדממה הזו, חש הנער. כל החצר והרגע הזה כמו קיימים בשביל שניהם שם. כך, זה פשוט. רון שאל אותו אם יש חדש עם אחת הבנות בכיתה שלו. אין חדש, הנער אומר וחושב על מה שרון החמיץ. הוא לא יספר לו על כך אבל, כי כן יותר חשוב לשמור על הסוד... הוא תפס ענף של עץ. ונזכר שכשהיה קטן בנה עם חבר בגינה חנות לכלי נשק -ענפים , אפילו ענף מיוחד אחד היה להם... רון מציע לחזור ולהסתכל בבית הקפה, אולי דיזל חזר. הנער מסכים , בדרך חושב שאיננו יודע כמה זמן עבר בכלל מאז התחילו לחפש... הוא הסתכל בשמים, ודימה לראות אור חיוור כאילו מבקש לעלות בכל הזדמנות. "דיזל!" נשמע פתאום הקול של רון, "עצור דיזל עצור!" דיזל רץ לקראתם על הכביש הראשי , כשהרמזור עדיין אדום. "עצור!" הצטרף והבין הנער. . דיזל נעצר על המדרכה בין שני מעברי החצייה, במזל לא נפגע. במבטו קורא אליהם חזרה, בכל מאודו ביקש להתקרב. הם חיכו כמה שניות ואז כשהרמזור החליף צבע ,נענו לו ודיזל רץ בבטחה . הם חיבקו את הכלב והרגישו את נשימותיו, את שמחתו. נהדר להיות ביחד באיזושהי נקודה. לאחר כמה רגעים כמו שככה קצת ההתרגשות כשחזרו אל מסלולם. עדיין היה דיזל כמשדר לאותות של שמחה- כל גופו קל וקשוב להפתעות. "כאילו לא סייר עכשיו שעות לבדו" חשב הנער בבדיחות,. הוא הביט ברון כי הרגיש ששיתף איתו איזה רגע ובמבוכה החל לצחוק.