מורי מור 3
איתי שקד
28 למרץ
·
2 דקות קריאה, 291 מילים
3
האם אני יודע? כן? לא? מה אני יודע? היה?
אני יושב עם ריקי סביב שולחן עם פורמייקה אדומה במטבח קטן שבוהק בשמש הבוקר. שנינו עם משקפי שמש מוקפים בג'ונגל ירוק של עציצים מטפסים. קנאביס - לא רפואי - סַנְסִיוֶרָה, דקלים מתורבתים וכמה ייחורים של ראשי אננס שגדלו קיצוני ובטטות שהפכו למפלצת של גבעולים ועלים ירוקים. שותים ממקינטה שמפיצה ריח חזק של קפה טרי ומהחלון הגדול, הפתוח, נושבת לתוך הדירה בריזה מהים. למרות האידיליה התל אביבית, הבוקר קשה.
המרחק ביני לבין ריקי הפך לאינסופי. אחרי אתמול בלילה אני לא מוצא את הדרך לגשר על הדיסטנס שנוצר ביננו. האם טוב לנו ביחד? שנינו שותקים. גם ככה ריקי לא סופרת אותי. נראה לי שהיא מנצלת אותי מינית.
"החלטת כבר?" היא מוזגת לנו סיבוב נוסף מהמקינטה ומוסיפה לכוס שלה מים חמים.
"לא," אני מסיים את הקפה בשלוק אחד. בחיי שאני לא סגור עלינו. חוץ מהסקס שמאחד גוף ונפש, הקשר הולך ונפרד מיום ליום. נפרם. השיח מתקצר. האחווה דועכת. אני תוהה - למה חזרנו? נשאר משהו לא פתור מהסיבוב הקודם? אני מתבונן החוצה לרחוב הריק, הצרוב בשמש, וחושב - האורגזמות החריפות חסרות התחליף, זה מה שמשאיר אותנו בחלום ומונע מאיתנו להמשיך הלאה? האם אנו יכולים בכלל, להמשיך הלאה? האם זאת אהבה? מה זאת אהבה? וואי, זה הופך גרוע מרגע לרגע. כמה שאלות על הבוקר.
"תגיד משהו," ריקי אומרת בקרירות. היא יושבת מולי עם משקפי השמש ורצינית רצח.
"לא יודע," אני מדליק סיגריה נוספת. אני עבד נרצע לאינטימיות שביננו אבל התקשורת, לא משהו. קשה לנו לנהל שיחה במילים; להתבטא, להרכיב משפטים. החיבור קיים, בטח, ריקי גנבה את ליבי, אך אין מה שישמור עלינו ביחד; שיקשור אותנו בגורל משותף... עם ריקי אני מרגיש לא קשור, לא שמור, לא בטוח... בחיי שצריך להזמין משטרה. או אולי, גבר חסון? זה לא יתכן ככה. אני אמשיך הלאה. אמצא כבר את דרכי ואת המילים לומר לה.
"אני יורד לפיצוציה."
סוף.