השחור-השחור הזה

אני לא מבינה איך אפשר לוותר על טיסה בחלל. פעם חשבתי שחוף הים - שמש, שמיים זה הדבר. לא מבינה איך מישהו שהיה פעם אחת טייס או פאקינג נוסע יכול להגיד שהספיק לו. אין דבר יותר משחרר מלראות את השחור-השחור הזה עם פה ושם ניצוצות. אותי זה הפחיד רצח בהתחלה. מה זה כמעט התעלפתי. היו צריכים לתת לי מלחי הרחה כדי להתאפס ולהפסיק להקיא אבל once עברתי את זה התמכרתי. זו לא תחושת ריחוף, זה אשכרה ריחוף.

אני גרה בזורן ארבע. זה הבית שלי, שלנו. אין שם מה לעשות יותר מדי, חשוך כל השנה וכולם עובדי חוץ. יש פאב עם בירה טובה ולא הרבה מדי ערסים.

סיפרתי לאמא שבראש השנה תגיע משלחת של חב״דניקים לבדוק את המזוזות ולבנות מטבח כשר והיא כזה ״אולי תמצאי לך מישהו, בעזרת-השם״ ואני עדיין לא יודעת איך לספר לה שיש לי בוייפרנד כושי. אין דבר יותר מטריף מלראות את השחור-השחור הזה עם פה ושם ניצוצות. זו לא תחושת ריחוף, זה אשכרה ריחוף.