אין חמים אז תתקלח בקרים

אין חמים אז תתקלח בקרים, אמצע הלילה, תשים את השפופרת בין הרגליים, לפחות משם ייצא קצת חום, כבר לא, ייצא קר. שמעה אותו מתקתק על המחשב ואז התקתוקים נעלמו ואז דלת השירותים נפתחה נסגרה ואז הוא כבר ישן. הוא צריך להתקלח לא אני היא חושבת, הוא שלוקח אוזניות לבנות מחבר למחשב מנמיך ווליום גולש פרטי סוגר דלת סוגר סוגר חלון ואחר כך פותח הכל, כלום לא קרה, נרדם וממשיך לישון כשקמה ונזכרת איך שהייתה קטנה ולא היו מים חמים היה אבא מרתיח מים בגיגית ונותן להם ככה להתקלח, כמה צחקה עליו ביחד עם אחיה, שיטת אבא היה קורא לזה, כמה זה הצחיק אותם, שני דפוקים. עכשיו כבר אין שיטת אבא, עכשיו כבר לא כל כך צוחקת, עכשיו כבר לא כל כך צוחקת בכלל. ולפני שנרדמת תמיד אומרת לעצמה היום רונה את ישנה כמו גדולה את כל השש שעות, יודעת מה, שיהיה חמש, אפילו ארבע וחצי שיהיה, אבל רצוף, ואל תקומי לי בשלוש וחצי בלילה עם הרגשה של לכלוך. ולא משנה כמה תקרצף בשש או בשבע או בשמונה, את כל השעות וכל הקרצופים כבר ניסתה ולא משנה, באחת עשרה מקסימום אחת עשרה ורבע מתחילה להתכונן לשינה, בוחצי מקסימום רבע ל- כבר מנערת רגליים ניעורים של הירדמות, באחת וחצי מתהפכת צד ימין ובשלוש וחצי בול מתעוררת להתקלח. ואחרי זה נס, ועוד אחד, ועוד קצת לקרוא, ועיתון מגיע בחמש וחצי שש, דפיקה עמומה על הדלת, מאז שנבהלה מזה בפעם הראשונה ממשיכה להיבהל מזה בכל פעם, למרות שאומרת לעצמה תראי רונה העיר מתעוררת, ועוד מעט בכי של צפירות וצעקות של בוקר על מקומות חנייה ורמזורים, תסתכלי על החיובי, רונה, תסתכלי על החיובי. מערסלת את חבילת הדפים ומתחילה לקרוא מהסוף להתחלה, כמו שאחיה היה עושה כי פעם הספורט היה בעמודים האחרונים. היום הספורט כבר קיבל מוסף משלו וגם אותו היא קוראת, בסביבות שבע וחצי אחרי כל התשחצים וקצת לפני הארוחת בוקר שהיא מכינה לשניהם. איך ישנת ממי הוא נעמד בסלון ושואל, נו, אומרת, אתה יודע, ושותקת. מסתכלת עליו לפעמים כששותה את הקפה, דוחס שתי פרוסות על רקע המדור הכלכלי ובכלל לא שם לב שמסתכלת, יושב עם החולצה הלבנה המוכתמת שלו, יונק קפה ומפזר פירורים על כל הספה. ואחר כך ידרוש נשיקה עם הלשון כשהוא יוצא מהבית, ולמרות שכל הבוקר מה שהפה שלו עושה זה רק להגיד ממי לשתות קפה ללעוס פיסות לחם להגיד וואי כמה אני ממהר וואי כמה אני ממהר עכשיו הפה הזה צריך שפתיים ולשון ורוק, והוא יחכה עד שתצחצח טוב טוב ותיתן לו נשיקה כמו שצריך והוא גם יגיד לה נתראה הלילה לקינוח. ומכל הדברים האלה הנתראה הלילה הזה דוקר לה, מאיפה לך שאני אהיה כאן בכלל הלילה, מאיפה לך שלא אצא לחפש מקום אחר מאיפה. ופעם עשתה את זה, ארזה תיק ויצאה לטייל קצת ברחובות מתחמקת ממבטים. וכשהתעייפה עצרה לנוח בפלאפל וקנתה גם פחית גדולה של בירה, לא שתתה כבר הרבה זמן. והפחית הגדולה הזאת שכנעה אותה בסוף לחזור הביתה ולהגיד לו שלום יפה איך שהוא נכנס בדלת, שיחקה איתו קצת, ועדיין שמעה אותו סוגר את הדלת בלילה בשקט בשקט, כאילו יודע שהיא שומעת ולא רוצה להעליב. 

ובגלל שמתעוררת באמצע הלילה חייבת לישון קצת בצהריים, נשכבת סוגרת חלון מתהפכת נרדמת אחרי שעתיים מתעוררת, בחורף כבר מתחיל להחשיך. ונדמה לה שכל השכנים בכוונה נמצאים בשעות האלה בבניין, דווקא בצהריים שהיא יכולה להרשות לעצמה הם מתאספים כדי לקלקל, בקטנה מקלקלים, פה ויכוח, שם גרירה של רהיט, ולא שמפריע לה להירדם, היא הרי כבר כמעט שתים עשרה שעות על הרגליים, אבל הנוכחות שלהם דווקא בשעות שהיא צריכה להרגיש את הקירות לבד ולמה הם לא יכולים לתת לה לפחות את זה אחרי כל מה שעשו לה. ולא באשמתה עשו לה, לא באשמתה שהתחילה להאכיל את המשפחה של החתולים, בדרך כלל לא מתייחסת, אנשים שעומדים בצומת ישר מתעלמת סוגרת חלון מגביהה מבט למעלה, אבל החתולים האלה הגיעו יום אחד והיא יצאה באותו יום, אולי זה היה אותו יום שהיא יצאה עם התיק, וכשחזרה עדיין היו שם החתולים והיא שמה להם קצת נקניק בקופסה אחת וחלב בקופסה אחרת. ודפיקות טמ-טמ-טמ בדלת ודרורה מתעוותת בעינית וכמעט צורחת עליה מה את עושה יא משוגעת, מה את מאכילה את החתולים, את רוצה שיגיעו לכאן כל החתולים של השכונה? זה בניין מכובד כאן, ואם לא נראה לך אז תעופי לשכונה אחרת, גם ככה לא רוצים אותך פה, ואומרת לדרורה שמצטערת, באמת לא יודעת מה נכנס בה, להאכיל ככה חתולים, מה היא חשבה לעצמה, מהיום והלאה זה לא יקרה יותר, מצטערת שקרה בטח שמצטערת, ומתכוונת לכל מילה שיוצאת לה מהפה, לא מעמידה פנים, אבל למחרת כשיורדת בבוקר לקבל קצת שמש רואה עוד פעם את החתולים ומביאה להם שוב. ואז הוא לוקח אותה לשיחה ואומר לה ממי אנשים מתחילים לדבר. ואת יודעת שאנשים מדברים בדרך כלל אומרים הרבה שטויות, לכן אני אוהב שאת ככה שותקת, ואני גם ככה אוהב לשתוק, לשתוק בחברתך אחרי כל מה שקרה לנו, צוחק, מה הבעיה, נביא לך חתול, נביא לך כלב, אנא עארף, נביא לה צ'יוואוואה אומר לטלפון, בטח אחי שאני בא לראות אלופות, ועוד מציע לה לבוא איתו כי היא מביאה קארמה טובה לכדורגל. ואחרי שיוצא מביאה את כל החלב שנשאר להם במקרר לחתולים ומצלצלת באינטרקום של דרורה ובורחת.

למה היה צריך לצחוק לה, למרות שהעיניים עצובות הפה עדיין צוחק ועוד בטלפון עם איזה אח. ולמה לכל האנשים שהיא רואה, לכל מי שעומד ברמזור יושב באוטובוס עובר את הכביש למה לכולם יש ורק לה כבר אין, למה הם הצליחו והיא לא, היא חושבת שככל שלה יותר אין להם יותר יש. איך רצתה שיהיה גם לה, איך רצו בעצם, ביחד רצו שיהיה, ושיהיה להם ביחד, זה נראה עכשיו כל כך רחוק שהם רצו ביחד, עכשיו לא יכולים לרצות יותר שום דבר ביחד חוץ מאולי להרוג אחד את השני וגם זה רצון נפרד. רצו רצו ורק רצו, והיא כבר שכחה למה היא רוצה, רק ידעה שרוצה, שרוצה וזהו, כמו כשהייתה ילדה ורצתה קרטיב לימון וזהו, ואולי אחרי שקיבלה זרקה לחול אחרי שני לקים ואחיה היה קורא לה בזבזנית וממשיך לאכול את שלו, נחוש. וכל חודש לחכות ולבדוק סימנים ולחשוב שלא יהיה כי כבר ניסו הכל עד שפתאום בא. בהפתעה בא, התגנב עליה, אחרי כל כך הרבה אכזבות בוקר אחד היא הולכת לבדיקה שמחה, וכבר יודעת ברגע שיוצאת מהבית, כמו שידעה שאבא יקנה לה את הקרטיב לימון כשהיה לוקח אותם לים בשבת, בשעה מוקדמת בבוקר, להגיע לפני כל האנשים, ותמיד חשבה שהזיכרון הכי חזק שלה מגיל עשר זה לפהק על חוף ים ריק. ויומיים אחרי זה כבר הבדיקה הראשונה ושניהם צוחקים כאילו כלום לא השתנה, עוד פעם מתעוררים בשש וחצי עוד פעם יוצאים בשבע ורבע מהבית עוד פעם מחנים מכונית מהבהבת באדום לבן, הנה כאן זה היה, הגיעה, עכשיו סגור ושומעים אנשים שמחים מוחאים כפיים באחד החלונות, הוא בטח יושב כבר עם הבירה השלישית ומחליק ידיים עם כל מיני אנשים, אולי אפילו נפלט לו איזה חיוך לאחת הבחורות שם, אחת שכן הסכימה לבוא ואפילו אומרת לחברה שלה רותי שהיא מביאה קארמה טובה לכדורגל, הנה בדיוק עכשיו הם תקעו גול. אולי רוצה לשלוח לה הודעה, כמה מילים של חסד רוצה לשלוח לה ואפילו מתחיל לנסח ועוצר לפתוח עוד פחית ואז עוד גול ואז שוכח.   

וכשהיו יושבים אצל חברים היה מחייך אליה חיוך של מסתורין ואומר תסתכלו עליה, תסתכלו על רונה, צומח לה משהו בבטן, צומח לה שם, תעלומה. בגודל של גרגר סומסום עדיין, קראה באיזשהו פורום, אולי גרגירה, מחייכת, ועדיין תאים ומוח וממשיך לגדול. וסיפרו לכולם, לא יכלו להתאפק, וסיכמו שתאכל בריא ושתרגע קצת על הכביש. ודווקא היא הציעה את כל החוקים האלה, לו לא היה כל כך אכפת, לא יכול להתרכז בשום דבר בעבודה אומר, חושב כל היום רק על בדיקות והורמונים ומספרים, והמספר של איזה הורמון באיזו בדיקה לא יצא כל כך טוב וזימנו אותם דחוף והטכנאית לא היתה כרגיל ואחרי זה רצתה שייכנס הרופא ואז כבר ידעו. הרופא לא אמר הרבה, רק יישר כל הזמן את הצווארון של החולצה והסביר את המצב ואמר שלא הצליח, ותוך עשרים וארבע ארבעים ושמונה שעות הגוף יעשה את שלו ייספג וייצא, יצא מהחדר השאיר אותם לבד. שם ידיים על הבטן שלה ולחץ קצת, בעדינות, ואחר כך החזיר אותה הביתה ואמר שהוא יוצא. הלכה לנקות את עצמה במקלחת, עוד נשאר ג'ל בפופיק וחתיכות של נייר גס על הבטן והמים היו חמים.

עושה עיקוף גדול כדי שהוא כבר יהיה שם אחרי המשחק והוא לא. מרגישה את העיניים של דרורה נתקעות בה בחדר מדרגות, עומדת מאחורי הדלת עץ שלה כדי לפתוח בדיוק כשתעבור ולשאול אותה אם היא צלצלה לה באינטרקום, היא תעבור מהר ותיכנס לבית שלה ותשב קצת על הספה. רוצה נס אבל אין. החלב נגמר. הוא נכנס מתנדנד ומחייך קצת על איזה ניצחון בכדורגל. מזמינה אותו לשבת לידה בספה אבל אומר שהוא עייף והולך להתקלח, צועקת אחריו אין חמים הוא לא שומע או שלא אכפת לו, שומעת את המים טח-טח-טח על הרצפה, בכוונה מדליקה טלוויזיה שיידע שהיא נשארת על הספה משקיפה על החדר עם המחשב, שיעשה במקלחת, בטח יחשוב על זאת שהביאה קארמה טובה לכדורגל, לפחות נשאר לו עוד קצת דמיון. יוצא והולך ישר לחדר ממלמל איזה לילה טוב ממי אני הרוג. שומעת את הזרם של המים הרבה אחרי שהפסיקו, התחיל לנזול לה על הרגליים, איך זה יכול להיות, סוגרת את החמים מעבירה לשלג, עושה את המים יותר שלג, הכי שלג שיש, מכוונת את השפופרת פנימה כדי שתעצור, שמעה ששלג יכול לעצור דם, שמעה ששלג יכול לעשות את זה, עשרים וארבע ארבעים ושמונה שעות הבטיחו לה.