מקבצת החיבוקים

"בבקשה אדוני, בבקשה אדוני...." קראה בייאוש מקבצת החיבוקים לעברו של איש עסקים ממהר. מאז 2020 היא יושבת בפינת הרחובות הנדיב וחובות הלבבות ומבקשת חיבוק. עוברים ושבים כבר אינם מבחינים בה, והילדים מביטים בה בפחד. "לא להצביע" אמא אומרת לבנה הצעיר ומושכת אותו בידה. שני נערות עברו וצחקו "משוגעת". זה היה בפורים לפני כמה שנים, היא התחפשה לאחות רחמניה ויצאה למסיבה. בדרך אמרו לה "עזבי, העירייה סגרה". אחרי שעות של איפור היא חזרה לדירה. בלי מטופל. כשהיה מותר לצאת היא חבשה מסכה וניסתה ללכוד מבטים. או חיוך אבל זה היה בלתי אפשרי. בהתחלה, זה עוד היה קצת משעשע, כשהגיעה למשרד עשתה פרצופים ממש מכוערים מתחת למסכה אפילו באמצע דיונים מאד חשובים עם בתיה הסמנכ"לית. אחר כך פיזרה שיער ושמה אוזניות ורק כשכל המבטים הופנו אליה היתה לוחצת 'סטופ' ואומרת "אין לי מה להוסיף, אני ממש מסכימה עם בתיה". וככה, במשך שבועות היא נעלמה מתחת המסכה בלי שאף אחד הבחין בה. אחר כך כבר הוציאו את כולם לחל"ת. למעשה מאז המסלול האפידמיולוגי שלה לא עבר יותר בתל אביב. לא בגשר הבורסה, לא בחנות התיקים, אפילו לא ברכבת של יום ראשון עם הריח של החיילים הצפופים. הבידוד הפך בדידות, הבדידות הפכה סיוט. הפסיכולוגית אמרה לה לצאת לרחוב שתראה אנשים. מאז היא יושבת ברחוב ומחכה לחיבוק. אישה מבוגרת שריחמה עליה עברה ונתנה לה חיבוק חטוף, כזה שלא עוזר. היא היתה צריכה חיבוק אמיתי. ארוך. אבל מאז 2020 אנשים כבר לא עושים דברים כאלה. זה מסוכן. מאז 2020 יושבת בצומת הרחובות הנדיב וחובות הלבבות מקבצת החיבוקים. אם תראו אותה ויהיה לכם אומץ- תעצרו, תחבקו לפני שיהיה מאוחר. 

מוקדש לזכר אופיר ענבר שנהרג מבדידות.