אצלנו בהרמון

הַיַּלְדָּה שֶׁבִּי

שׁוּב נִטְרֶפֶת; שׁוּב 

נֶחְבֶּטֶת בַּקִּירוֹת, שׁוּב

בּוֹכָה, רוֹצָה, 

לִמְשֹׁךְ זְנָבוֹת, לְהַפְעִיל אַזְעָקוֹת, 

לַחְטֹף פַּטִּישֵׁי בִּטָּחוֹן,

לְפוֹצֵץ זְכוּכִיּוֹת, הִיא רוֹצָה, 

לֹא רוֹצָה, הִיא בּוֹכָה,

הִיא חַיֶּבֶת.

כֻּלָּנוּ כָּאן 

מְנַסּוֹת לְרַסֵּן אֶת הַמְּשֻׁגַּעַת הַזֹּאת,

שֶׁבּוֹעֶטֶת בְּזֵרֵי הַדַּפְנָה 

וְלֹא נוֹתֶנֶת לַזְּקֵנוֹת שֶׁבִּי לָנוּחַ; 

פוֹרֶמֶת לָאִמָּהוֹת שֶׁאֲנִי

אֶת מַפּוֹת הַקְּרוּשֶׁה שֶׁל הַמַּחְשָׁבוֹת,

וּמְפֵרָה אֶת הָאִזּוּן הֶעָדִין כָּל כָּךְ

שֶׁנִּבְנָה אֶצְלֵנוּ בַּהַרְמוֹן.

הַיַּלְדָּה שֶׁבִּי,

כֹּה שׁוֹנָה

מֵהַיַּלְדָּה שֶׁהָיִיתִי.