מִקווה
בחושך היה קל להבחין בקבוצת הנשים הלבנות (התבקשנו לבוא בבגדים לבנים). חציתי את המדשאה הכסופה והצטרפתי אליהן.
אף פעם לא ראיתי מקווה וקצת הצטערתי שזה לא הולך להיות מקווה הארד-קור. קיבוץ חנתון שייך לתנועה הקונסרבטיבית והכלה הצעירה רצתה לטבול במקווה מהסוג הזה. עצרנו בסוף השביל.
הבלנית דיברה: מעברים, טהרה, אם ובתה, עוד ועוד דברים. בינתיים בדקתי את הנשים מכף רגל ועד ראש, אבל אז הבלנית אמרה שאפשר להשאיר במים מה שרוצים, והלב שלי צנח. מאותו רגע כבר לא שמעתי כלום.
אפשר להשאיר במים מה שרוצים...
אז אולי זו הסיבה? אולי בגלל זה אני מסתובבת עם כל הדברים?
הפחד שלי ממעמקים קיבל לפתע הסבר הגיוני. לשם שוקעים ה"מה שרוצים" שלא רוצים.
קל לנחש את הזוועות. מילא הזוועות של הכלות הצעירות. אבל הנשואות, האימהות... חלקן הרי ממשיכות לטבול כל חודש. חשבתי על הנשואות, האימהות, ועצב מר הרחיק אותי.
אחרי שהכול נגמר והסוכריות נזרקו ביקשתי רשות מהבלנית ונכנסתי להסתכל. המים היו כל כך צלולים שלא שמתי לב. ירדתי מדרגה ועוד מדרגה ופתאום הייתי בתוך המים עם נעלי האולסטאר שלי. כל כך נבהלתי שלא יצא לי לנצל את ההזדמנות. דבר אחד לא השארתי.