למעין

שבוע לאחר שהיא נפרדה ממנו היא מתקשרת אליו. 

   לא עושים דברים כאלה. לקבל שיחה מהאקסית שנפרדה ממך שבוע אחרי הפרידה זה כמו להידקר פעם שנייה בלב, זה כמו טביעה שנייה. זה כמו להיזרק בפעם השנייה למערבולת שהרגה אותך, אבל לא כמו פחד עמום לפרי שאולי נחנקת ממנו למוות בגלגול הקודם, הפעם אתה יודע שזה מה שהרג אותך, אתה זוכר – ככה מתתי. 

   הוא, קופץ על הטלפון, כבר מחייך לתמורת ההודאה שהוא ישלח לאיתן: 'נחש מי התקשרה אליי', ותוך כדי גם: 'כן, בטח, חכה תראה מה יש לה להגיד'. מבזיקה מעצמה תמונת הסקס בין פרודים, האוטומטית גם ככה, שהוא לא יכל שלא לצייר לעצמו, כי זה רק הגיוני שזוג יקיים יחסי מין אחרי שהם נפרדו, דווקא בגלל שהם נפרדו, עניין אנושי שכזה, מערבולת. 

   הנייד מצלצל, רוטט בידו. לפתע הפצע הפעור ואותו הקול החוזר שאין הגנות מפניו. היא תגיד שלום, ושוב, שוב, אלוהים, השבוע הארור הזה מהתחלה, בשביל מה, בשביל שהיא תאשים אותו?

   "הלו?"

   "שי?"

   "כן, מעין, מה קורה?" בית החזה שלו שוקע כמו בפעם הראשונה והאחרונה, אותו תחושה שהיא אשמה בה אבל הוא לא יכול להאשים אותה בה, רק להרגיש ולהרגיש שוב ושוב.

   "תגיד... אני מצטערת שאני נופלת עליך," איך לנשים יש קול כזה, בשביל הכאב? "אבל פשוט מהיום שנפרדנו אימא שלי כל יום מתעוררת ומוצאת מול הדלת של הבית שלנו חלוק אבן. כבר שבוע, כל בוקר, ועל החלוק הזה כל פעם כתוב משהו אחר. בפעם הראשונה היה כתוב 'אהבה', בפעם השנייה 'תקווה', בשלישית 'שפע', רביעית 'עומר'.., אני מצטערת, אני פשוט תוהה... זה אתה?"

   "מה?"

   "אתה שם לנו את האבנים מחוץ לבית?"

   "לא," הוא מגחך אבל עד שלא הוכחה חפותו זה הוא. "איזה הזוי," הוא מנסה להוסיף "אולי תשימי מצלמה או משהו.., איזה קטע."

  "כן.., לא יודעת."

   "תשאלי אולי גם לשכנים זה קורה, יש לכם איזה בחור משוגע במושב? אולי חברים של אחותך הקטנה? את יודעת איך זה נערים, אולי מישהו מנסה להגיד לה משהו."

   "כן, תשמע אני מצטערת, פשוט, רק רציתי לבדוק. אני מאמינה לך. טוב."

   "טוב, בסדר, מקווה שזה יפתר."

   "כן."

  "יאללה ביי."

   "ביי."

   אבל זה לא מספיק כי אם זה לא בוודאות מישהו אחר אז זה הוא. 

   מהיום שהם נפרדו האבנים האלו החלו להופיע? מה זה החרא הזה? בטוח הן חושבות שזה קשור אליו, כאילו הוא מין פסיכופט כפייתי, ומה זה המעשה הנואש והמעפן הזה?

   הכאב חזר, איך מיהרת לנתק כמו פחדן, הוא חשב.

   הקול שלה חזר. סעמק. רגע היה קיים עד שניתק אל השחור המוחלט שבסוף שיחה. שחור החוסר. דרך טלפון קסמים היא דיברה אליו, אמרה את שמו, הייתה קיימת. סלע רטוב ומוכר מתגבש בחזהו בכאב אמתי. אבן מלח הוא חושב, אבן מלח רגשית ולחה.

 

 

כל אותו יום זה לא עזב אותו. כל זמן שאין אשם אחר, כל עוד הפושע האופטימי האחר לא נמצא, זה הוא. כרגע זה הוא. וכל זמן שהוא מפעיל את המעשה המעפן הזה היא מתרחקת ממנו כמו אי לתוך האופק.

   פעם בצבא חבר שלו לחדר איבד את הכריות האורתופדיות שלו, כריות בשווי אלפיים שקל. לחבר היו בעיות בצוואר. עד שהחבר לא מצא את הכריות המפגרות שלו שי היה הגנב והרגיש הגנב. עד שלא הגיעה ההקלה, חוסר הספק, עד שנפתרה התעלומה והיא רחוקה ממנו והוא צודק בה בדרך אחת נאמנה, עד אז.

   באותו ערב הוא יצא לבית שלה במושב עמיקם. אין מנוס, הוא חשב בליבו, הוא חייב למצוא את האיש האחר, הוא חייב לתעד ולתפוס אותו.

   כל הדרך למושב שלה הוא מנסר בעצמו: בשביל הסיכוי שתחזרו להיות יחד? בשביל הסיכוי שתחזרו להיות יחד? אתם לא תחזרו להיות יחד, זה נגמר, תעזוב את זה כבר, תשחרר, תפסיק להכאיב לעצמך. אבל הסלע שוהה סתום בחזה, מרחף בחלל של כאב, אטום מלוח ולח כמו הגרסה ההפוכה מאהבה רכה, כמו פחד או חוסר אהבה. 

   הוא חנה בפאתי המושב וטיפס לביתה בין הרחובות. מושב עמיקם הוא מושב של אנשים מיושבים והוא מלא בטבע ירוק. הוא נמצא מחוץ לכביש המועצתי ויש לו כביש גישה סלול משלו. בתוך הנסיעה הקצרה אליו לפתע הוא מקיץ בין הגבעות מתוך חוסר האמונה לכך שהוא קיים, ממשי מתמיד נפער בתוך המציאות המתקרבת שהייתה, עד רגע הגילוי, גבעות־גבעות. תארו לכם שאהובתכם גרה במקום כזה נעלם ואתם כל פעם מופתעים מחדש לגלות את מקום מושבה שיש לו חלק נעים ממנה, וכל פעם מחדש ההפתעה הנעימה הזו בחיים שלכם, עד שאתם נפרדים, והמקום הזה, מושב עמיקם, הנחבא אל הגבעות, הופך להיות איזו הזיה על יער נעלם.

   שי נעלם בין השיחים המשקיפים לביתה וחיכה. צינת הלילה התפשטה במהרה ולרגעים הוא לא הבין מה הוא עושה שם, אומר לעצמו לעזוב, לעזוב, כאילו כל זה קשור אך ורק בתלות. 

   הקור הלך והתעצם וכיווץ אותו לתוך נשיפות רועדות של הבל חם לתוך הלילה הנפרד. הוא שכן בצילו המקפיא של ביתה החמים. ביתה כבקתת עץ נעימה בתוך יער רחב. איזו אגדה. השעה התאחרה לתוך לילה עמוק, סחוף. לא זורקים אנשים בחורף לתוך מעין קר. בעצם אין עונה נכונה להיפרדות, הוא מסיק, כי הוא לא היה מוכן להיפרד. 

  לקראת השעה שלוש הוא הרגיש חוסר נוחות בישבנו. הכאב התעצם. הוא ישב על אבן שהכאיבה לו. הוא מישש מתחתיו כדי להזיז את האבן ולחזור לאדמה הרכה. עוד רגע ילך, קבע. כשהרים את האבן ראה שזה חלוק נחמד שכתוב עליו 'שי' בצבע גיר לבן. הוא ניגש בצעד חרישי לחלון חדרה החשוך והניח את האבן על עדן החלון. הוא חמק לתוך הלילה וחזר למכוניתו בשולי המושב, שר בדרך חזרה עם הרדיו את השיר 'וי אר דה צ'מפיונס' של קווין. 

נכתב על-ידי
ידין לוי
הדף נקרא 90 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי