תקווה אומרת די

בשש בערב תקווה מושכת זרועה מעלה במעקה, ומושכת את הגוף, עוד שתי קומות עד שתגיע הביתה, רגליה כואבות מעמידה כל היום בפיצוצייה. להביא דברים מהמחסן, להעביר סמרטוט על שולחנות כתר פלסטיק, להכין קפה במכונה.

ראשה כואב מהסיגריות שבאי הפרלמנט שנקרא כך כי כולם מעשנים פרלמנט, מעשנים יחד עם אבא שלה, מעשנים וצועקים, מתווכחים על המצב: "להיכנס בעזה, לא להיכנס בעזה. " נראים כולם שהם מתווכחים סתם, "באמאשך' תן להשחיל מילה אומר ששון שמדבר כל הזמן, לעומתו שמואל שותק ,ומבטו מלווה אותה במיוחד כשהיא מתכופפת ומעבירה סמרטוט על השולחן, מציץ, לוטש עיניים.

תקווה מחייכת לעצמה, ושוב מותחת זרוע ומושכת עצמה הלאה במדרגות, פותחת את הדלת ולילכי קופצת ואומרת שיאלי בילגן את כל הבית. אימא של תקווה דוחפת במרפקה את עצמה מהספה, ואומרת ללילכי בעיניים מצומצמות שזה לא יפה להלשין וקוראת ליאלי: "בוא כפרה של סבתא." "אימא, די לעשות איפה ואיפה בין הילדים, יאלי, בוא לאימא." אימה של תקווה: "טוב, את יודעת הכי טוב, הבת שלך אומרת לו מה לעשות, זה בסדר, את נותנת לה לעשות מה שהיא רוצה. איך אבא ? השגחת שלא יעשן ? אם יקבל עוד אירוע מוחי אני מתה." אימה מניחה ידה על חזה והיא מתנשפת ממאמץ או כובד משקלה."אימא, אני לא יכולה להגיד לו, הוא ילד גדול, הוא יודע שעם הלחץ דם שלו והסוכרת אסור לו לעשן, לשתות, לאכול על האש כל יום, לאכול מלוח." "טוב, טוב, הוא כמו ילד קטן, יאללה, אני הולכת, יאלי כפרה נשמה של סבתא, עומרי (עולם שלי בערבית), חייאתי (חיים שלי), אני הולכת. תן בוסה לסבתא. לילכי, ביי נשמה. תלכי לישון מוקדם, תקווה, מחר אבוא בשש בבוקר. ביי חיים שלי. "אימה הולכת ונאנחת, בפתח הדירה מדליקה סיגריה במסדרון שאין בו אור, מתנשמת, נאנחת, כל רגל לאט מורידה כלפי מטה בזהירות.תקווה מכינה ארוחת ערב, עורכת שלוש צלחות, ללילכי מביאה שתי צלחות, באחת את הגבינה והירקות חתוכים בצד, בשנייה את הטוסט, הכי חשוב ששום דבר לא ייגע בשום דבר, ליאלי היא שמה את הכול בערימה אחת כמו שהם אוהבים, כל אחד באופן שונה. יאלי מקרב אצבע עם גבינה לצלחת עם טוסט של לילכי. אחרי שיסיימו תשב בשקט ותאכל מול הטלוויזיה תראה מאסטר שף. יום אחד גם לה יהיה זמן, אוח, אם היה לי זמן, כל התשוקה, ההתלהבות, התבונה וחדות התפיסה כפי שהגדיר אותה המורה לספרות בי"א. היא תכין תבשילים שכל התל אביבים ילקקו באצבעותיהם, אם רק יהיה לה זמן. מתחיל ויכוח, יאלי ולילכי מרימים קולות, "אימא תגידי לו, הוא התחיל, לא נכון הוא התחיל." תקווה נזכרת שכמעט לא שתתה כל היום, ועשן הסיגריות יחד, כל זה עושה לה כאב ראש. פתאום נשמעת אזעקה.״ ״שיט, שיט, שיט !" אזעקה. הדבר הזה עולה, וכל מיצי קיבתה עולים ועולים, וגם כאב הראש והדם בועט בה מתרתח בין רקותיה כביצים מבושלות, והדופק 7000 ויותר נשמע כשבעים אלף פרסות סוסים על אבני מרצפת."ילדים מהר, קומו ", היא פוקדת, הם מוחים שלא סיימו לאכול, ובשנייה שותקים מייד כשמבטה של תקווה מפחיד אותם בעוד פניה לבנות והיא נראית "משוגעת" כמו כשבאה לטלטל את הילד האלים בגן שהיה מרביץ ליאלי או משאיר "שעון" על ידו, גבו, לחיו כל יום, הגננת לא עשתה דבר. תקווה מהססת לאן לרוץ, לאמבטיה או לחדר המדרגות ,הסנטר שלה מתחיל לרקוד, היא מרימה כל ילד על צד של מותניה, יוצאת לחדר המדרגות. שומעת בום עז כאילו הגרוש שלה טרק שוב דלת בדירתם. עוד בום, זגוגיות נושרות היכנשהו ושתי אזעקות של מכוניות מזדעקות כאילו התעוררו משנתן, ונבהלו מהאזעקה. צמרמורת עוברת בה, מניעה את כל גופה של תקווה החמושה בשני ילדיה על מותניה כשני אקדחים גדולים, לילכי מתחילה לבכות. השכן הקשיש יוצא מדירה סמוכה מתגלגל עם ההליכון שלו ולצדו המטפלת הפיליפינית שלו." תקווה מאמור (אהובתי בספרדית) "אומר דניאל שגם עכשיו באזעקה לבוש חליפה ובכיס החליפה מטפחת. "הכול יהיה בסדר, אנחנו סומכין על צבה שלנו." אומר דניאל ותקווה יודעת שילדיה מלווים את הגרוגרת של דניאל שנראית ישנה כצמיג ישן ובלוי."אומרים צבא ולא צבה." תקווה מתקנת אותו בחיוך, ומתקינה שוב כל ילד על אחד ממותניה."תודה ויוידה (חיים שלי בספרדית)" מחייך אליה דניאל. בום רחוק נשמע קצת יותר מרוחק, ותקווה מקלפת את ילדיה מעליה למרות ששוקיהם נצמדו אליה כרוכבים על סוס. "הרצפה מלוכלכת, לא רוצה," אומרת לילכי ומנסה להתקשר שוב למותן אמה. "לא נורא, ממי." תקווה מושכת קווצת שיער רטובה, מביטה בבגדיה אותם לא הספיקה להחליף מאז חזרה מהעבודה.שריקה קרובה נשמעת ,ובום אימתני מטלטל את הבניין ואת מעקה חדר המדרגות של הבלוק שלהם. "אימא אני מפחד", אומר יאלי ושנייה אחרי היא שומעת קילוח דק."הוא עושה פיפי, הוא עשה פיפי עליי, אימא אני צריכה להחליף בגדים, אימא." בוכה לילכי."ילדין מסכנין (דרום אמריקאים מתבלבלים בין האות נון והאות מם)", אומר השכן הארגנטינאי ושולף את המטפחת. "קחי, תנגבי", הוא מציע."זה לא יספיק לרצפה", אומרת תקווה."לא את הרצפה, את הפנים שלך מאמור", תמיד באזעקות באשקלון היא מזיעה, נורא מזיעה ולשנייה מכסה את עיניה ופניה, ומתייפחת."את בוכה ,אמא ?" שואלת לילכי. "הוא לא אשם, יצא לו, הוא פחד, אימא, גם אני פוחדת קצת." אומרת לילכי. "אני מנסה להיות גיבורה וכמעט מצליחה, נכון, אימא ? ""ילדים חמודים", נושרת תקווה על ברכיה לרצפה הספוגה שתן. "גם אני מפחדת, כולנו מפחדים, נכון דניאל ?" "נו (לא), אצלנו לא מפחדין גברין חסונין." "אני לא מבין שום דבר ממה שהוא אומר." אומר יאלי, "רוצה מוצץ, מוצץ, מוצץ." "עוד מעט חמוד", אומרת תקווה וחושבת כמה זמן לקח לגמול אותו ממוצץ מאז סבב הלחימה הקודם, מאז שהסיוטים אחרי שאביו היה יוצא בטריקת דלתות עזה אחרי שהיה מכה את תקווה ליד הילדים."זה משחק ", אומרת תקווה בכל פעם שדניאל אומר נון צריך להיות מם, זה מין משחק. מה זה ילדין חמודין ? " שואלת תקווה."ילדים חמודים." צועקת לילכי." זה לא פיר אמא", היא לא נתנה לי לענות, "גם אני ידעתי את התשובה".בוכה יאלי. ,מוצץ, צה מוצץ". "אנשין טובין, ילדין רכין, ספיני, נגמר, ויש הפסקה אש". אומר דניאל, נושק למצחה המיוזע של תקווה ומזדחל על ההליכון ואחריו שקטה פוסעת המטפלת הפיליפינית, איש לא הבחין בה, לא שמע אותה ,כששהו בחדר המדרגות, דלת דירתו נסגרת.תקווה מכניסה את ילדיה הבייתה היישר לחדר השינה שלה, לא היא לא תנסה להשכיבם במיטותיהם. יש, קורא יאלי, אני בצד הזה של אימא. אני, קוראת לילכי והם עוברים על גופה ככביש. מהר כל אחד לצד, היא אומרת וחושבת שבשש בבוקר היא צריכה לפתוח את הפיצוצייה. מחר ישב שוב הפרלמנט, יהיה ביקוש גדול לסיגריות ואלכוהול. אנשים יהיו עייפים, חסרי סבלנות, עצבניים  .חזרה לשגרה, חזרה לשגרה, היא קוראת ופוקדת על עצמה, תקווה, היא מנסה כאילו להביט בעיני עצמה כמנהל בית ספר זועף:" תקווה חזרה לכיתה ! חזרה לשגרה ! ", יאלי נרדם מייד, עוד מעט יתחילו הסיוטים ויתחיל לבעוט בה, אחר כך יעשה פיפי ותצטרך להחליף את כל המצעים. עוד כמה חודשים אפשר יהיה לשוב לשגרה, אז יהיה יאלי בלי מוצץ, אולי ירטיב פחות בלילה. לילכי תריב פחות איתו, תבכה פחות, תחזור לשחק בלי לחפש כל הזמן שהיא בסדר, שיאלי בסדר, שסבתא וסבא בסדר, חזרה לשגרה עוד חצי שנה.בעיטה מיאלי.לילכי בוכה מתוך שינה. היא שומעת דפיקות רמות, קמה בבהלה אם שוב נשמעה אזעקה והזעיקו אותה וילדיה לצאת לעמוד בחדר המדרגות. משאית הזבל בולמת כתחילת אזעקה וליבה דופק כשבעים אלף סוסי פרשים.היא ניגשת לדלת."עיוני ,השעה שש". אמה עומדת בחשכה, נשענת על תקווה ללא כוחות ונשימה. תקווה מצחצחת שיניים, לא נורא, אולי תספיק לשתות קפה בפיצוציה לפני שציון השיכור יעבור בצעקות ויגיד למרומים ולרמזורים שכולם יהיו בשקט. יורד גשם, היא רצה לפיצוצייה כדי לא להירטב שהרי מי חשב על מעיל גשם. היא פותחת את התריס החורק, הגונח, המייבב של הפיצוצייה וציון ששתה יותר מידיי מגיע וצועק על התריס שיהיה בשקט. תקווה נושמת עמוקות, כשגופה נשען על הדלפק, וכשהיא מזדקפת היא רואה את מבטו של שמואל ברווח שבין חולצת הטריקו וגופה. אחותה סימה תצחק עליה ששים שנים עד שתלך לעולמה, תספר בפעם האלף לילדיה, לבן הזוג של תקווה שאז עוד לא הכירה, איך תקווה ,כפרה עלייך מאיפה זה בא לך? אני קטנה לעומתה, תקווה צעקה, צעקה זה כלום, פתחה עליו את הג'ורה ואמרה: " את העיניים אני אוציא לך פרעוש של בן כלב", והקול שלה טיפס ועלה כמו האזעקה עד סוף הרחוב, תריסים נפתחו, גם אצל ברכה אשתו של שמואל, מכוניות עצרו בחריקת בלמים, להקת ציפורים התעופפה מעלה בבהלה. ציפור אחת עפה כל כך גבוה שנתקלה במנועו של מטוס קרב, נמחצה בו והמנוע שבק. הטייסים הספיקו אומנם להיפלט ממנו אך המטוס המשיך לטוס והתרסק לבסוף על בתיהם של מנהיגי משגרי הטילים שיממה קודם נפלו בעיר שלה וזה היה סוף למלחמה.