הליוויס של אלביס

“זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול ממריא דרך דימעה שקופה אחר כך כבר יותר קל הלחץ על העין השטופה."(טרמינל – מאיר אריאל)

באותו הזמן הייתי נוסע פעמיים בשבוע באוטובוס ללשכת עבודה. הן היו עולות יפות פחות ויפות יותר, גבוהות ונמוכות, רזות ושמנות, במגוון צבעים וניחוחות. הייתי מכורבל במושבי מתעניין יותר או פחות ותמיד בסוף לא עושה כלום.

היא עלתה בתחנה הרביעית, היא לבשה שמלה פרחונית לא ארוכה מדי ולא קצרה מדי - די צמודה, שערה החום היה קלוע בזנב סוס מהודק. היא באה מולי, והתיישבה. עיניה חומות עמוקות אלוהיות גופה כאילו נברא לבלבל בחורים חלשי אופי כמוני.

רק בתחנה השביעית העזתי להסתכל לה בעיניים, וגם זה לכמה שניות. היא הישירה לי מבט והסתכלה עלי בסקרנות, אולי אפילו בשעשוע, ירדתי בתחנה השמינית, וחשבתי עליה כל היום.

למחרת, למרות שלא הייתי צריך לנסוע לשום מקום עליתי על האוטובוס, וקיוויתי לפגוש אותה. היא שוב פעם עלתה בתחנה הרביעית, היה נדמה לי אז אבל לא הייתי בטוח שגם היא חיפשה אותי היא התקדמה הסתכלה מסביב, באה וישבה מולי. הפעם ישר הסתכלתי לה בעיניים וגם היא. כמו במאבק כוחות המשכנו עד התחנה החמישית, בתחנה החמישית היא אמרה :"יש לך עיניים עצובות…" חייכתי ושאלתי "כמו של קוקר ספנייל?" היא צחקה "כן… משהו כזה…" בתחנה השמינית כבר ידעתי שהיא למדה משחק, שהיא מסתובבת בכל מיני מבחני בד של הצגות סרטים ותוכניות טלוויזיה, על המשפחה שלה, שהיא "מתה" על אלביס (היא הוציאה גם תמונה) שהיא תתחתן רק עם מישהו יפה ממנו… באיזשהו שלב כבר לא הקשבתי לה והסתכלתי על השפתיים החושניות שלה על הלשון, איך אני מנשק אותה… "אתה מקשיב לי?" היא פתאום שאלה "מה? כן," עניתי "כן, בטח!" "מסתיים לי חוזה השכירות בסוף החודש ואני מחפשת דירה להשכרה" היא הוסיפה. בגלל שגרתי לבד והיה לי מקום עשיתי אחד ועוד אחד ואמרתי לה שיש לי חדר פנוי למרות שאף פעם לא חשבתי להשכיר אותו למישהו. היא שאלה "מה אתה גר לבד?" ואז ספרתי לה שההורים שלי גרים בציריך. אבא שלי הוא עובד של משרד החוץ. הסברתי לה את התאוריה שלי שהוא אולי בעצם סוכן של המוסד. אם היא הייתה מסרבת אז הייתי מציע לה אותו בחינם אבל היא הסכימה, גם למחיר. החלפנו טלפונים והיא ירדה בתחנה הארבע עשרה. המשכתי עוד שתי תחנות, והנהג אמר "תחנה סופית!" שאלתי אותו "אם הוא חוזר" והוא אמר שכן אז שילמתי שוב וחזרתי.

כעבור יומיים היא באה. היא הסתכלה על החדר ועשתה פרצוף, פרצוף שראיתי די הרבה בהמשך. בסוף רצתה את החדר שלי, את החדר שלי! חדר שגרתי בו מגיל שבע, אז התחלפנו בחדרים. הייתה לי איזושהי ברירה? אני חושב שכבר אז הייתי מאוהב.

היא סידרה את החדר מחדש, בעצם יותר נכון הפכה את החדר. החליפה מקומות, בלגנה, סידרה, אבקה, שאבה, שטפה, ברדקה, ישרה, עיקמה… כשחזרתי אחרי שעתיים, החדר היה חדש לגמרי, והקיר המרכזי שהיו בו כמה תמונות נשאר ריק לחלוטין. באותו הזמן היא תלתה תמונה אחת, די גדולה בשחור לבן של אלוויס. "זהו!" היא אמרה והסתכלה עלי.

שבוע חלף, מדי פעם הייתי רואה אותה מגיחה ונוסעת לסידורים. בדרך-כלל הייתה מברכת אותי ב״היי״ קצר בלבד. לא העזתי לשאול אותה שאלות ולא ניראה לי שהיא הייתה מעוניינת. המצב הכניס אותי לדכדוך מסוים שהתרגלתי אליו כעבור זמן.

באותו הבוקר קמתי מוקדם, הכנתי קערת קורנפלקס, וישבתי להעביר ערוצים בטלוויזיה. כעבור שעה בערך היא קמה, לא אמרה לי כלום לקחה חפיסת שוקולד מהארון, והסתגרה בטריקת דלת בחדרה. אחר כך שמעתי את הפלאפון שלה מצלצל דיבורים, שהפכו לצעקות, ושקט. היה נדמה לי שהיא בוכה. לא הייתי בטוח אך בכל זאת דפקתי על דלתה. היא לא ענתה אז נכנסתי ,היא שכבה מכורבלת עם כרית בוכה בגניחות קטנות ודמעות על כל פרצופה היא אמרה "לך מפה!" והסתובבה עם גבה אלי . "מה קרה?" שאלתי והיא רק אמרה "המניאקים!" והוסיפה "לא התקבלתי להצגה… תעוף מפה עכשיו !" "לא נורא יהיו הצגות אחרות" אמרתי. היא התיישבה והסתכלה עלי "אבל רציתי את זאת!" ודמעות חדשות החלו לזלוג על פניה היפות. "ככה את נראית כמו תשעה באב...״ נזכר במשפט שסבתא שלי אהבה להשתמש "כמו מה? היא הזדקפה יותר והסתכלה עלי במבט מוזר  "את נראית כמו תשעה באב…" חזרתי הפעם בהיסוס, היא המשיכה להסתכל עלי עוד כמה שניות ואמרה "ואתה ניראה כמו אחד באפריל." חייכתי והיא חייכה ואז זה פרץ - הצחוק שלה, חזק, סוחף, מתגלגל, מדבק. מיד היא הדביקה אותי ושנינו התחלנו לצחוק צחוק גדול משחרר. דמעות העצב הפכו לדמעות צחוק כשהיא נפלה מהמיטה ואני מחזיק את הבטן צונח לאטי לרצפה, ושנינו כך על הרצפה צוחקים ודומעים. נרגענו כעבור דקות אחדות, מוחים את הדמעות, היא התיישבה והסתכלה עלי במבט שלא ראיתי קודם ואמרה "אתה חמוד… " "אני יודע…"  עניתי "בא לך לבלות קצת?" היא הוסיפה "בטח !" עניתי  בשמחה. 

מוסיקה רועשת, ריח חריף של סיגריות, רעש כוסות וריח אלכוהול עמדו באוויר כשנכנסנו לפאב. התמקמנו בפינה והתיישבנו. אחרי ארבע כוסות שהיא שתתה, היא נראתה די מרחפת, היא הזמינה אותי לרקוד, רקדנו דיי צמוד  ובשיר איטי הצמדתי אותה מנצל את היותה מעופפת, מרגיש על גופי את החזה שלה, מריח אותה, ריח שיערה, ריח גופה... בשלב מסוים היא כמעט מעדה ותפסתי אותה. המשכתי בתנופה ונשקתי את שפתיה, היא לא התלהבה וגם לא התנגדה אבל לא האריכה את הנשיקה. המשכנו לרקוד, היא שיכורה מטקילה ואני שיכור ממנה…

בדרך חזרה נאלצתי לשמוע אותה שרה שירים של זוהר ארגוב, ולסחוב אותה במעלה המדרגות עד המיטה שלה. לא התאפקתי ונישקתי קלות שוב את שפתיה. הסתכלתי עליה, ובאותו הרגע אהבתי אותה, אהבתי את העולם, ואהבתי את אלוהים שברא בחורות כמוה.

למחרת היא קמה ולא אמרה כלום, חוץ מ״היי״ קצר. היא שאלה "היינו בפאב אתמול, לא?" רציתי להמשיך לומר לה שהתנשקנו, לומר לה… היא חזרה לחדר והתלבשה אמרה שלום ויצאה. כל השבוע התנהגה כמקודם, כמו לפני שהיינו בפאב, כאילו לא התנשקנו ותהיתי אם בכלל היא זוכרת משהו. הפרצופים שלה כשמשהו לא מצא חן בעיניה, המשפטים הלא ברורים… ועדיין כל פעם שהייתי מסתכל עליה הייתי נאנח בני לבין עצמי…  כבר כמעט התייאשתי עד שיום אחד היא הסכימה לבוא איתי לסרט, צחקה והייתה חמודה והתייחסה אלי יפה… ושוב הלב הלב...

הטלפון העיר אותי בשש בבוקר, דוד מנחם נשמע שבור בטלפון "דודה דבורה מתה!… ההלוויה מחרתיים, אתה בא?״ בהתחלה לא הבנתי "מי?" "דבורה, דודה שלך ! מתה! הרגו אתה !" "מי?" שאלתי "ההם מהעירייה…" דוד מנחם נשמע מבולבל ,וגם אני הייתי מבולבל "תירגע, תירגע ותסביר לי מהתחלה שוב בבקשה!" ציוויתי עליו, הוא הסביר שדודה דבורה ירדה מהאוטו לבדוק פנס שלא דלק. במעלה הרחוב הייתה משאית זבל של העירייה. כנראה לא  משכו את בלם היד, המשאית הידרדרה ומעכה את דודתי האהובה דבורה… "וואו!"  עניתי לו ולא יכולתי לחשוב על מוות יותר מוזר מלהידרס על-ידי אוטו זבל. מה יהיה כתוב על המצבה? נהרגה על ידי אוטו זבל… חשבתי על מקרים יותר מוזרים ורק אחד עלה לי בראש - פעם כשקראתי בעיתון על בולע-אש שהתאבד על ידי בליעת כדורי שינה… דוד מנחם שאל אם אני בא ועניתי לו ״כן, בטח שאני אבוא להלוויה. זו הזדמנות גם לפגוש את הוריי.״

היא רק הרימה את מבטה  מהשבועון ואמרה "יופי..." כשאמרתי לה שאני נוסע וחזרה ועיינה בו. "לאמריקה!" חזרתי ואמרתי, הפעם הניחה את השבועון בצד ונראתה יותר מסוקרנת "למה?" היא שאלה "לדוד שלי, אישתו נהרגה בתאונה.." "וואו!״ היא ענתה ונראתה אפילו מסוקרנת סיפרתי לה את הסיפור ולפני שיצאתי היא חיבקה אותי לא חיבוק יותר מידי אישי ואמרה: "תביא לי משהו?״ וחיוך המיליון דולר שלה מרוח על פניה... "אולי..." עניתי במסתוריות ויצאתי.

ההלוויה הייתה שקטה, דוד שלי נראה מהורהר יותר מתמיד, ואמא שלי בכתה, ההורים שלי נשארו יומיים ונסעו בחזרה לציריך, החלטתי להישאר קצת עם  דוד מנחם ולתמוך בו. כעבור שלושה ימים, במהירות מפתיעה, דוד מנחם קיבל מקדמה של 15,000 דולר על החשבון מתוך סך של 567,400 דולר פיצויים שחברת הביטוח הייתה צריכה לשלם לו. משום מה הכסף שיפר בצורה נכרת את מצב רוחו של דוד מנחם והוא אפילו יצא איתי לאיזה פאב מקומי.

למחרת בא אלי דוד מנחם וחיוך קטן בזוית פיו "השתתפת פעם במכירה פומבית?" הוא שאל "לא" עניתי "אז היום יש ולך תתלבש..." הוא אמר אמרתי טוב אם זה מה שישפר את מצב רוחו שלא נראה לי רעוע במיוחד. המכירה הפומבית הייתה צריכה להתקיים ביוסטון, כשעה נסיעה מהעיר הקטנה שדוד מנחם גר בה. לעיר קראו קיוקרפילד והיו בה כ 103,201 תושבים. לדוד מנחם הייתה חנות קטנה בעיר ונראה שהוא מצא את מקומו יחד עם אישתו בעיר.

אופניים, תמונות שמן מגעילות, טלוויזיות מכוערות וכל מיני קשקושים אמריקאים היו במכירה פומבית ודי השתעממתי בה. לפתע הכרוז הכריז "פריט 40" ואז הוצאו מכנסיים עטופות בניילון עבה והכרוז המשיך "ליוויס 501 של אלביס אהרון פרסלי פלוס תעודת אורגינליות של האחים רוג'רס מכירות פומביות יוסטון טקסס" דפיקות הלב שלי התגברו והבנתי שזו יכולה להיות מתנה מופלאה בשבילה, זה בטוח יחזק את הקשר בינינו...

"סליחה," הוא המשיך והוציא עוד זוג מכנסיים זהות לראשונות הוא המשיך "המקור שממנו קנינו את המכנסיים לא ידע איזה משני הזוגות הוא הלוויס האמיתי של אלביס לכן אנחנו מוכרים את שניהם במחיר נמוך מאוד ואת הסיכון ייקח הקונה..." רחש נשמע בקהל, נדרכתי והסתכלתי על דודי "מה?" הוא שאל "אני הולך על המכנסיים..." השבתי. הוא רק הניע בכתפיו ולא אמר כלום. הכרוז המשיך "מחיר הפתיחה למכנסיים הוא נמוך אז תנצלו את ההזדמנות כי יש לכם סיכויי של 50 אחוז להחזיק ג'ינס של אלביס... 100 דולר פעם ראשונה..." 

אמריקאי שמן כבן חמישים לבוש בחליפה שלושה חלקים בצבע ירוק מזעזע, חבוש כובע בוקרים ועל ידו בלונדינית מחומצנת מלאה בסיליקון בערך כבת 25 וחיוך מטופש על פניה, היו יריבים קשים על הג'ינס הראשון 150 הרמתי יד ראשון, 200 הרים מיד האמריקאי, 250 הרמתי שוב יד, 1000 מיד הוסיף האמריקאי וזכה בג'נס. "לא נורא," אמר דוד מנחם "ניקח את השני..."

בחור שחום עור ועוד אישה אחת היו יריבים על הג'ינס השני אך בסיוע כספו של דוד מנחם זכיתי בו ב850 דולר. משום מה, הוא נראה לי הג'ינס האמיתי. נשארתי עוד יומיים עם דוד מנחם שנראה מתאושש ממות אישתו וחזרתי ארצה.

מיד כשנחתתי בבן-גוריון התקשרתי אליה ואמרתי שאני לוקח מונית והוספתי ״הבאתי לך הפתעה...״ היא אמרה שיש לה זמן והיא באה לאסוף אותי. כל הדרך היא תחקרה אותי מה הבאתי לה אך אני עמדתי בלחצים ושתקתי כשעל פני חיוך שומר סוד. "ג'ינס?! ג'ינס משומש זה מה שהבאת לי?"היא שאלה בפרצוף נעלב "כן! לא היה לי כסף לחדש" הקנטתי אותה... "אוףףףףף" היא נשמעה מאוכזבת. הוצאתי את שטר הקניה והושטתי לה, היא קראה וחיוך התפשט על פניה "ווואווו!!!" היא צעקה וחיבקה אותי, חיבוק שלא רציתי שיסתיים ונשיקה מרפרפת על השפתיים קצרה מדי... באותה יעילות שלה היא הסיטה את הפוסטר של אלוויס ולידו על הקיר מיקמה את הג'ינס, מביט אלי בגאווה.

באותו שבוע, היא הייתה נחמדה להפליא, הרבתה לחייך לעברי, היינו בסרט אפילו אבל לא הצלחתי להגיע איתה לקירבה אנטימית מדי. במפתיע, דוד מנחם התקשר אלי ואמר שהוא קנה סופר-מרקט ושהוא ישמח אם אבוא לעבוד איתו. סיפרתי לו שהכרתי משהי חמודה והיא גרה איתי וכרגע זה לא אקטואלי הוא אמר שזה בסדר ושאני אקח את הזמן שלי.

בוקר אחד כשעשיתי סוף-סוף כביסה עברתי ליד המכנסיים והבטתי בה. בדקתי אותם מקרוב. ליד הכיס האחורי ראיתי כתם לא גדול מדי שניראה לי כמו כתם דם. ידעתי שהיא תגיע רק בערב, אז הורדתי אותם והכנסתי לכביסה. היא חזרה מוקדם מהרגיל, נכנסה לחדרה ואז שמעתי את צעקתה "איפה המכנסיים?!" אמרתי לה שכיבסתי אותם היא די התעצבנה על זה אבל נרגעה כשאמרתי לה שהן היו מלוכלכות בכתם. היא הורידה את הג'ינס בעדינות מהחבל ,ומשום החליטה לחטט בכיסים פתאום היא הוציאה דף נייר מצ'וקמ'ק כבר לאחר כביסה , הוא היה מקופל היא פתחה אותו היה כתוב בו משהו אבל אף אחד מאיתנו לא הצליח לזהות מה כתוב. היא הסתכלה עלי ואמרה "מטומטם אחד! ואם זה שיר של אלוויס?" הבלגתי ועניתי עניינית "הוא בכלל לא כתב שירים למיטב ידעתי..." "אז מה? אולי הוא כתב את זה! זה היה בג'ינס שלו! אולי זה אפילו סתם משהו שהוא כתב, אתה יודע כמה כסף זה יכול להיות שווה? אוףףף איתך... אתה תמיד עושה שטויות" שתקתי.

"את יודעת מה?" עלה רעיון בראשי "אולי אתקשר לדוד מנחם שיברר?" ניגשתי לטלפון והתקשרתי, מעיר אותו משינה. הסברתי לו את המצב והוא הבטיח לברר ושיתקשר בהמשך היום.

היא הסתובבה בבית חסרת מנוחה כשעל פניה פרצוף זעוף ובפעם הראשונה היא לא הייתה יפה בעיניי. באחת בלילה דוד מנחם התקשר וסיפור מדהים בפיו, הג'ינס לא היה של אלוויס. הג'ינס השני היה. אבל מה שהיה מוזר יותר זה שהג'ינס הזה שקניתי במיטב כספי וכספו של דוד מנחם היה של בחור צעיר שהתאבד... וזה הבהיר לי את סיבת הכתם ושהפתק שמצאנו היה מיכתב ההתאבדות שלו... דוד מנחם ביקש שאשלח לו את הג'ינס בדואר לאמריקה כי ההמישפחה רוצה, ובעיקר את מכתב ההתאבדות... אמרתי בסדר, ולא ידעתי איך לספר לה.

שתקתי שלושה ימים וכמעט ולא דיברתי איתה, חושב לעזאזל איך לספר לה. העדפתי שתירגע. אחר הצהריים נסעתי לחבר שלי ואמרתי לה שאגיע מאוחר כי אני הולך לסרט גם ושלא תשאיר מפתח בדלת. חזרתי מחבר שלי והחמצתי בחצי שעה את הסרט. חזרתי לדירה,פתחתי את הדלת, וניכנסתי לחדר שלי. משום מה שמעתי חריקות וגניחות מהחדר שלה. פתחתי את הדלת שלה בזהירות וראיתי אותו גוהר על גופה המושלם, ישבנו עולה ויורד ואנקות העונג שלה קורעות את אוזניי.

בכיתי. שלוש שנים לא בכיתי. הרטבתי את הכרית. התכרבלתי בתוך עצמי, כל גופי רועד ורחמים עוטפים אותי. למחרת לא אמרתי לה כלום בבוקר. הזמנתי כרטיס טיסה לכיוון אחד לארה"ב לתאריך הקרוב ביותר שהיה, שבוע מאוחר יותר. כמעט ולא דיברתי איתה במהלך השבוע, יום לפני הטיסה אמרתי לה שאני חייב לטוס לכמה זמן לעזור לדוד שלי. שהיא תוכל להשאר בדירה עד סוף החודש ושאני משאיר מפתח אצל דודה שלי בתל אביב שתיצור איתה קשר אם תרצה להמשיך להשכיר את הדירה ושתסגור איתה את כל החשבונות של המיסים והחשמל. היא הייתה קצת מופתעת אבל אמרה ״אוקי...״ והלכה לה לדרכה.

לא אמרתי לה שלמחרת אני טס. ארזתי את דבריי וידעתי שהטיסה בשתיים-עשרה בצהריים. קמתי בבוקר וחיכיתי שתצא. נכנסתי לחדרה, לקחתי את המכתב והורדתי את הג'ינס מהקיר והכנסתי למזוודה. במונית בדרך לשדה התעופה ,שמעתי שיר של פיל קולינס. בקשתי מהנהג שיגביר קצת...

Believe It. Like No Other ,She’ll Get a Hold On You ,Easy Lover 
You’ll Be On Your Knees ,Before You Know It 
But You Won’t Feel It ,She’ll Take Your Heart ,She’s An Easy