שתיקת הבית

שתיקת הבית נעימה לי כל כך. היא מרגיעה את תוכי.
זה הזמן שלי כעת- המרחב הזה שייך לי.

הזמן עומד. עוד כמה שעות בדיוק כאלו מחכות לי. 
כמה מרגיעה הידיעה כי הנוף אינו עתיד להשתנות.

אפשר לנשום נשימות איטיות.

סוף סוף יש מכונת הנשמה זמינה עבורי.
אני מקווה שמצבי יתייצב שוב מחדש עד הבוקר הבא

"אמא" "אמא" 
הרוח שוב תנשב עם בוא האור ותסחף אותי כסירה רעועה, 
מנוקבת, מחדר אל חדר, כחוף ומצולות.

במסע היומי אין לצפות
מתי אאלץ לעלות בחופזה לסיפון, להציל את עצמי מטביעה ולשחות

ובכל זאת ידוע,
כי בכל פעם בה אעצור באי מכונת הכביסה
הרי אז בדיוק אז, תופעל האזעקה "אמא, נגבי לי"

הררי הגעש המכובסים יוותרו פזורים ופעילים
ולא יהיה שם איש אחר מלבדי, לספוג את הלבה.
היא תמתין לי שם בזמן שאחתור בכל כוחי אל היעד הבא.

או, הלילות, הן המפלט המתוק שלי

.