המעגל

הלילה היה חשוך וקר. צלילי נבל רכים ריחפו בחשכה והשרו אווירת רפאים ומסתורין במקום. רפאל הציץ אל מיתריו של הנבל הפורטים מעצמם ונשען אחורה על ידיו בשלווה, חיוך משועשע מרחיב את פניו. הוא עקב במבטו אחר הנרות המרחפים שנעו במעגל בכיוון השעון, היישר מעל ראשי הנערים, והעניקו גוון אפל לפנים השותקות, המביטות בחשש על האחרים. הנרות עצרו לפתע ואז סבו לכיוון השני באותה איטיות מתוחה.

רפאל מתח את גופו, פיהק, ואז חזר להישען על ידיו. הוא הרגיש את המבט הנדהם של אורלי נעוץ בו. הוא אפילו לא התאמץ כדי להתעלם. הוא כבר מזמן התרגל לתשומת הלב החריגה שקיבל במעגל והחליט להתעלם ממנה. למען האמת, מבחינתו זה כלל לא נגע לו. השאר היו יכולים להאמין במה שהם רוצים, לקשור לו כתרים או להכתיר אותו אפילו למלך. מבחינתו זה לא שינה את ההתנהלות. הוא שם חוצץ בינו לבין אותן מילים ריקניות. 

אבל הו! כמה שהוא נהנה מהמחזה שלפניו! גופים נפחדים, שפופים ומכונסים בעצמם ישבו בדממה, מהרהרים על העבר, על העתיד ובעיקר על הרגע המתמשך והבלתי-נסבל. מבטים חטופים, מהירים, חסרי סבלנות נורו לכל עבר. החרדה כירסמה את כולם מבפנים. זה היה תענוג עבורו לראות.

כובע שחור, ממש כמו של קוסמים, הסתחרר באוויר, ומדיי פעם , כאילו כדי להשוויץ, נעצר וביצע היפוך מרשים שהותיר את כולם חסרי נשימה וקצרי רוח. 

רפאל חייך בקרירות בשומעו את הנשימות הנקטעות מצידו. הוא עצם את עיניו, פקח אותן והמתין בסבלנות. 

הכובע נחת באופן מעורר התפעלות על רגליו של דרור. 

דרור גירד את קוצי ראשו ומשך את שרוולי הג'קט במעלה ידיו התפוחות. סנטרו המרובע התקשח ועיניו היו שחורות ורציניות.  הוא קמץ את היד לאגרוף וכיווץ את עיניו בעודו מחליק את היד באיטיות אל הכובע, אל הלא-נודע. מצחו ניצנץ מזיעה, ווריד בלט על צווארו ונראה כמו מקל עקום שהחדירו לו מתחת לעור, או כמו גוש בלתי מזוהה. 

לחשושים דקים נשמעו ברחבי המעגל. חלק הביטו בחרדה וכירסמו את ציפורניהם, חלק הביטו בעיניים פעורות, וחלק כיווצו את העיניים חזק חזק כאילו היו רוצים להיעלם משם לתוך האדמה.

רפאל, מצידו, הביט על הנעשה באדישות, אם לא בקרירות לב אפילו. ליבו היה חסין לרגשנות הזו שכבשה את כולם. 

דרור שלף את היד. אגרופו היה מכווץ בחוזקה והוא השהה את הרגע המכריע לכמה שניות. 

אורלי שישבה לצידו ופניה היו מודאגים לא פחות מפני בן זוגה, הידקה את ידיו בידיה ושלחה אליו חיוך מעודד.  "אתה יכול. קדימה." היא אמרה לו. 

דרור הנהן אליה בהוקרה והרפה את היד. הוא הרים את הפתק הזהוב, המנצנץ, וזרק אותו למרכז המעגל כמו שהנהלים חייבו. 

הפתק הסתחרר והסתחרר במהירות הולכת וגוברת, מושך את האוויר מהריאות של כולם יחד איתו. כולם בהו מהופנטים. 

רפאל שמע את אורלי שוב. "אל תהיה כזה," היא לחשה לדרור בקול מתרגש. "אתה לא יודע בוודאות שזה מה שהכובע ייבקש ממך."

רפאל פלט צחקוק לא רצוני. אופטימי ביותר, חשב. על גבול הטיפשות. רצונו של הכובע היה דיי ברור בשלב המתקדם הזה. הוא לא האמין שהשאר עדיין נאחזים באמונה הילדותית הזאת, ממש נאחזים בקש כדי שליבם לא יישבר. אבל הוא המתין בסבלנות.

הפתק התחיל לדבר בקול העמוק  שהזכיר קריין חדשות: 

"מעגל הנבחרים…."

הכובע פתח בהקדמה הרגילה ואז…

"דרור פרץ,

אתה מאמין שהאמת היא אחת, כמו שהשמש היא אחת. 

אבל מי מחליט איזו אמת היא הנכונה?"

דרור פלט אנקה. כמובן, הוא ניחש מראש את השאלה, ועדיין - עיניו נפערו כשפנה לאורלי.  "איך מוצאים תשובה לשאלה כזאת?"

רפאל עצם את עיניו וחש את נשימתו הכבדה. הפתק… השאלה… זיכרון העבר הבזיק במוחו. הוא הפעיל כוח כדי להתנגד לאותו זיכרון. מהצד הוא שמע כמה מסתודדים: 

"זה הולך ונהיה גרוע יותר... " 

"זוכרים את השאלה של קארין? 'מה הבחירה שתיתן לאדם את החופש הרב ביותר… ' זה כבר ממש חסר רחמים. ומי היה מאמין ששאלה כזאת מטרידה אותו כל כך?"

"אני יודעת, אבל אין סיכוי לדרור המסכן."

המעגל התפזר בשקט ובראשים מושפלים כתמיד. בתור מסודר, ניגשו כל חברי המעגל אל דרור. שלוש בנות אחת אחרי השנייה בכו ונשקו לו על הלחי. הן כבר עברו את החוויה המייסרת, והזדהו עם סבלו. אחרות חיבקו אותו חזק חזק ולחשו לו שיהיה חכם, שלא ינסה להתחכם. ואילו הבנים חיכו מאחוריהן בגבים זקופים, שניסו להסתיר את הצער שעטף את כולם ללא יוצא מן הכלל, והסתפקו בלחיצת יד הדוקה ובחיוך קלוש.

רפאל גם במנהג הזה הפסיק לקחת חלק כבר מזמן. הוא עמד במרחק וצפה כאשר דרור השתלט על פחדו הראשוני, וכעת כיבד את כל החברים בחיוך כנה, בחיבוק חם או בלחיצת יד הגונה. 

הוא הפתיע את אורלי כאשר ניגש אליה מאחור. 

"שאלה קשה." הוא אמר בקרירות, מבטו נעוץ בנרות המרחפים. "אז זו השאלה של דרור?" מבטו של רפאל הבזיק לעברה בעגמומיות. "זו השאלה שמטרידה אותו כל חייו?"

אורלי הביטה בו במבט גאה ומבלי לגרוע עין, עומדת אותו לכמה רגעים, ואז נאנחה בתשובה, חיבקה את עצמה בזרועותיה ופנתה להביט יחד איתו אל האופק.  

הימים עברו ורפאל טרם ידע מה עלה בגורלו של דרור. לאחר סגירת המעגל, כל נער פנה לביתו - למרכז תל אביב, לפריפריה כמו ירוחם ועומר, וחלק לקיבוצים בצפון. רפאל חזר לקראוון שלו שחנה בשביל עפר סמוך. הוא היה בכיתה י"א כאשר הפסיק ללמוד. מאז, הוא רכש קראוון והעביר את זמנו בעבודות כפיים מזדמנות, מיטרטר מעיר לעיר. זה התאים לו. הוא היה קצר רוח ובעל מזג עוקצני ולא החזיק יותר מדי זמן במקום אחד. המנהל האחרון שלו בחנות YELLOW בקדימה-צורן גירש אותו כמעט בבעיטה כאשר רפאל הכריז בפניו שהוא כלומניק ולא יוצלח ולא שווה אפילו את הזרת הקטנה שלו. המנהל, שהיה איש רציני למדי אבל אימפולסיבי, האדים ורפאל לא ישכח את נחיריו העצומים שהתרחבו כאשר זינק עליו וכמעט תפס אותו במכנסיו, בעוד רפאל בורח. 

הוא ברח כל חייו, למעשה. או ליתר דיוק ,מאז שהוריו נפטרו. 

מבחינתו התבודדות הייתה הכרח, לא בחירה. וכשנודע לו, בדיוק כשציין שנה לקנייה של הקראוון שלו, שהוא הופך להיות חלק מהמעגל, הוא כצפויי התחמק מהמחויבות ושוטט ברחבי הארץ ללא הפסקה, כאשר הוא גומע מאתיים קילומטרים ביום. אולם הכובע הארור מצא אותו בסופו של דבר. הוא נחת היישר על פניו באחד הלילות כשעצר לישון בתחנת דלק במחלף זכרון על כביש 70. 

וגם כעת, מלבד הערב הקבוע בימי שני, שבו התבצע המעגל, הוא העדיף להשתקע עם עצמו, לחלוף על פני הכביש המהיר בשעות הקטנות של הלילה ולתת לרוח ולנוף לנקות לו את המחשבות. 

על כן אפשר להבין את הפתעתו כאשר אורלי דפקה על דלת הקראוון ביום ראשון לפני המפגש. 

"איך מצאת אותי?" רפאל דרש לדעת. מרוב חשש אפילו שכח לברך את הנערה לשלום.

היא הסבירה. זה היה הסבר הגיוני בסך הכול, ורפאל נרגע מעט. 

"אז אני מבין שדרור לא מצא תשובה." הוא חייך אליה את חיוכו מרושע.

אורלי שנענתה להזמנתו של רפאל להתיישב על המיטה המוצעת בקראוון הקטן, נכנסה ישר בעובי הקורה. 

"אתה היחיד שהצליח לענות על השאלה של הכובע." אורלי הביטה בו בתחינה. היא הייתה מוכנה אפילו לרמוס את כבודה בשביל דרור, חשב רפאל.

"אז מה?"

"לא פעם." היא הדגישה. "פעמיים."

הוא משך בכתפיו, ניגש אל החלון הפתוח למחצה ונתן למחשבות לחלוף.

"תעזור לו, בבקשה ממך."

"אני לא יכול לעזור לו, וגם אם הייתי יכול, לא הייתי עושה זאת."

"אבל למה?" היא נראתה פגועה. 

"זה לא אחריות שלי." וזו שאלת החיים של דרור, לא שלי, הוסיף בלבו.

"אנחנו המעגל. אנחנו אחראים אחד על השני."

"אחשוב על זה." אמר לה בסופו של דבר כדי להסיר אותה מעליו.

יום שני הגיע, השמש שקעה, והנה עשרת חברי המעגל התייצבו במקומותיהם הרגילים ובהבעות הקודרות הרגילות. אורלי נמנעה מלהתקרב לרפאל בזמן שלפני המעגל, וכאשר המעגל התחיל, דאגה להושיב אותה ואת דרור הרחק ממנו ככל האפשר . 

צלילי הנבל נישאו עם הרוח הצוננת, הנרות המרחפים האירו באורם הצהוב שהזכיר תאורה בארמון עתיק, והכובע הארור נח במרכז המעגל. 

אווירת המסתורין והפחד התגברה ככל שהטקס העמיק. הכובע דאה באוויר בתנועות של ציפור, או של רוח רפאים, והאוויר שוב התרוקן בבת אחת מכל הנוכחים. 

כולם היו במתח. האם דרור יצליח במשימה? או שרפאל יישאר היחיד שעשה את הבלתי-אפשרי? החרדה ציננה את הנפשות של כולם, ללא יוצא מן הכלל. אפילו רפאל חש כבד וקפוא. 

דרור קם ואמר את תשובתו. הדממה הייתה צורמת יותר מכול ברגעים אלו.

ואז הגיע שוב תורו של הכובע: 

"תשובה לא נכונה, דרור. לא חשבת מספיק על השאלה שהיא למעשה שלך."

דממה. הרוח חתכה את האוויר כסכין.

רפאל נשא את עיניו לאורלי, אבל ההיא אפילו לא הבחינה בו. היא התנפלה על דרור בחיבוקה והרגיעה אותו שהכל יהיה בסדר, שזה קורה לכולם.

לאחר שנשמעו יפחות חנוקות, הכובע פתח בסבב חדש. הפעם אורלי נאלצה לשלוף את הפתק מהכובע. רפאל הביט בריכוז.

היא הוציאה פתק, קיבלה שאלה והמעגל נסגר. השעה הייתה קרוב לשתיים עשרה וחצי בלילה וכולם התחפפו במהירות לבתיהם. 

רפאל הלך בשביל העפר אל הקראוון, וכמו תמיד, הירהר בשאלת חייו, השאלה שקיבל מהכובע: "מה הטעם בחיים עם כל הסבל הזה?"

התשובה כמובן הייתה ברורה מאליה. היא - פשוטו כמשמעו -נחתה עליו משמיים על ידי הכובע הארור מלפני כשנה. 

המעגל. זו הייתה התשובה היחידה.