כשהאהבה נגמרת
אחרי יותר מעשרים שנות נישואים, הרגיש רפי שהאהבה שהייתה בינו ובין דורית אשתו פשוט נגמרת.
אולי עוד לא ממש נגמרה, אבל בהחלט אוטוטו נגמרת. איך דעכו התשוקה והעניין ההדדי? מתי סדר היום הצטמצם למעגל משמים של עבודה, ארוחות ערב חדגוניות ובהייה פסיבית בטלוויזיה?
כשדורית סוף סוף הייתה מסתכלת עליו, רפי ממש הרגיש עד כמה הוא כבר לא עושה לה את זה. האמת, גם היא כבר לא עוררה בו עניין כמו פעם, למרות שעדיין הקפידו לעשות סקס - פעם בשבועיים, אם צריך או לא צריך.
להפיג את השעמום, החל רפי לשים עין על השכנה בבניין שממול. הוא לא ידע עליה הרבה פרט לכך שהיה לה גוף חטוב ושדיים בולטים ושיער ארוך וגולש. באותן הפעמים שיצא לו להחליף איתה ברכת שלום חטופה, הוא מצא שחיוך מקסים אחד שלה מספיק בשביל להחזיק אותו מעל למים יום שלם. אילו רק דורית הייתה קצת יותר…הוא אפילו לא ידע להגיד קצת יותר מה.
יום אחד, כשהלך ברחוב, ראה רפי שלט שתפס את תשומת ליבו: "כשהאהבה נגמרת". מתחת לשלט היתה חנות קטנה והוא נכנס פנימה. איש מבוגר ורזה עם סרט מדידה כמו של חייטים, קבל את פניו ושאל במה יוכל לעזור.
"האהבה שלי נגמרת", אמר רפי בפשטות, הבעת פניו מבטאת את מלוא היאוש והעצב שחש.
"אם כך באת למקום הנכון", עודד אותו האיש, "בניגוד למה שרבים חושבים, האהבה היא לא משהו מופשט שנמצא בלב, אלא משהו מוחשי שנמצא באוויר סביבנו ועוטף אותנו. עם השנים, כל הזיהום הסביבתי שבתוכו אנו חיים גורם לאהבה הזאת להתפרק והיא מתפוגגת עד שלא נשאר ממנה כלום והיא נגמרת."
"קצת כמו מה שקורה עם האוזון", הוא הוסיף, "שנוצר מין חור כזה".
פרצופו של רפי נהיה עצוב עוד יותר. באהבה הוא לא היה מומחה גדול, אבל על החור שבאוזון הוא דווקא קרא, ומה שקרא לא היה מעודד במיוחד.
"אבל כאן בדיוק, אנחנו יכולים לעזור", המשיך האיש בחיוך רחב, "כי המומחים שלנו מצאו את הסוד איך לאסוף את הרסיסים של מה שנשאר כשהאהבה מתפרקת ולחבר אותם מחדש. אנחנו אוספים אותם, מזקקים אותם ודוחסים למיכלים קטנים עד שמתקבל תרסיס שאתה יכול פשוט לרסס על זוגתך וְ voilà - הבעיה נפתרה".
רפי נותר ספקן, אבל מה כבר יש לו להפסיד? הוא אמר לאיש שהוא ישמח לרכוש מיכל שכזה.
"אם כך - גש הנה", אמר האיש, פרש את סרט המדידה שהיה בידו והחל למדוד את רפי לאורכו ולרוחבו. סביב הבטן, מהרגל אל הירך, סביב החזה, מהצוואר למותניים.
"אנחנו מדברים פה על תרסיס, לא על חליפה, כן?" ניסה רפי להבין. האיש הסביר שההשוואה לחליפה היא דווקא די מוצלחת, כי כשם שאין שני אנשים זהים - כך גם אין שתי אהבות זהות, וכל אחד צריך שיתאימו לו בדיוק את התרסיס הנכון לו.
לבסוף סיים האיש את מדידותיו, הסתובב לקיר המגירות שהיה מאחוריו, בחר מגירה, פתח אותה ושלף משם מיכל קטן שנראה לרפי כמו מיכל של קצף גילוח. "בבקשה".
"אפשר לנסות?"
"לא, לא כאן!" הזדעזע האיש, "רק כשאתה ליד אהובתך".
כל הדרך הביתה, פינטז רפי איך הוא ירסס את דורית שלו, איך העיניים שלה יהפכו מצועפות, איך המבט האדיש שלה יחזור להיות אוהב וחושק ואיך הוא ייגש אליה אז ובמבט רציני ורב משמעות ירכן אליה וינשק אותה כמו שמזמן לא התנשקו.
אבל, כשהגיע לבניין בו הוא גר, בדיוק יצאה השכנה מהבניין ממול וברכה אותו לשלום. היא היתה כל כך נאה והחיוך שלה היה כל כך מקסים, שמהיר כברק, לפני שאפילו הבין מה הוא עושה, שלף את המיכל מהכיס וריסס אותה. הסטירה המצלצלת שהיא הנחיתה על פניו, הייתה מהירה אפילו יותר והוא נמלט לביתו כל עוד נפשו בו.
הוא קיווה להתחמק מאשתו, אבל כשפתח את הדלת, דורית היתה שם. כשראתה את ידו הצמודה ללחייו שעכשיו כבר הייתה אדומה כמו עגבניה בשלה, מבטה האדיש התחלף לדאגה עמוקה.
"רפי, מה קרה?" שאלה בבהלה.
הוא התבייש לספר לה ועל כן המציא מעשיה על איזה ערס שרב איתו על מקום חניה ולבסוף גם נתן לו סטירה.
"זה נורא", אמרה דורית והחלה למרוח משחת אלוורה על לחיו הלוהטת. מגע ידיה נעם לו והוא נזכר במיכל שבעצם היה מיועד בשבילה. בזהירות הוציא אותו, כיוון אליה וריסס. הוא התכוון לרסס מאחור, שלא תרגיש, אבל היא בדיוק הסתובבה וכך יצא שריסס אותה ישר לפנים.
צחוקה המתגלגל, היה הדבר האחרון שציפה לו. היא פשוט פרצה בצחוק וצחקה וצחקה ולא יכלה להפסיק.
"דורית, דורית, מה כל כך מצחיק?" שאל בדאגה, תוהה איך יענה אם תשאל מה לכל הרוחות הוא חושב שהוא עושה? אבל היא לא שאלה. במקום זה היא ניגשה, עדין מתגלגלת מצחוק, אל השידה ושלפה מהתיק שלה מיכל קטן, זהה לשלו, ובכוונה רבה כיוונה אליו ישר לפרצוף וריססה.
המבט שהיה על פניה היה כזה חמוד, כזה נחוש, כזה מזמין, הוא נזכר במלחמת הכריות שהיו עורכים כשרק החלה אהבתם ללבלב והתחיל לצחוק אף הוא, וכך, עדין מרססים וצוחקים, שפתיו התקרבו לשפתיה והם התנשקו, נשיקה - שכבר מזמן לא התנשקו כמוה.