דף #5700
שולה ברנע
13 לפברואר 2022
·
4 דקות קריאה, 690 מילים
שם לשמצה
כשנירית ספרה לי שפגשה את אביר חלומותיה בגמר השירות הצבאי שלה- שמחתי מאד בשבילה כדודה קרובה. עד אז היא חייתה במין ציפייה, שאין היא ראויה לחיים שלווים ככל אדם, לפי הבנתה. היא ידעה טוב מאד, מה פירוש לבוא מרקע ירוד וזכרה כל העת, שזו עובדה שתלווה אותה לאורך חייה בנאמנות של כלב. כשלמדה בתיכון, התקרבה אליי ביותר. הנסיבות ששרתה בהן הביאו אותה אליי לפתוח את סגור לבה בפניי מן הסתם. "אני חייבת לדבר עם מישהו" פנתה אליי כשלמדה אז בכתה יב'. "נירית, חמודה, את תמיד יכולה לדבר אתי, אני כאן בשבילך" עניתי לה בכנות. שלושה חודשים לפני שיחה זו , אחותי שפרה, אמה, נפטרה מהמחלה הארורה, שאין מכנים אותה בשם. ידענו במשפחה ,שהיא נגאלה מייסורים, אך מותה פגע בנפשה הרגישה של נירית. ראיתי אותה מסתגרת, אינה יוצאת מהחדר שעות ופעמים רבות גם לא אכלה במהלך ימים שלמים. גיסי אלי, אביה, היה פרא אדם בעיניי. הוא היה נהג "אגד" ותמיד "הסתדרו" לו משמרות לילה. לא אהבתי את הרעיון הזה ואחותי שפרה הרבה פחות. "אתה לא בבית אף פעם, הילדים לא מרגישים שיש להם אבא" היא נהגה להתלונן בפומבי כנגד סידור העבודה הזה, אך הוא בשלו היה עונה: "אבל זו משכורת כפולה ואת נהנית ממנה, כשאת יכולה לקנות לך ולנירית את הסמרטוטים שלכם כל פעם בחנויות, אף פעם לא די לכם!, מעניין שאת זה את שוכחת". התרשמתי נחרצות במהלך השנים, שבלתי אפשרי לנהל אתו איזושהי שיחה ולרוב באתי לבקר את שפרה, כשנעדר מהעבודה בערבים בשעות הקטנות של הלילה ,או למחרת, כשישן כתינוק, כשכולם כבר היו ערים ופעילים. "מאז אמא נפטרה ,אבא התחיל להיות יותר אלים כלפיי" אמרה לי נירית בקול חנוק. "אני פוחדת להיכנס לאמבטיה, שלא יתפרץ אליי מה אעשה אז?" הבנתי את מצוקתה, חשבתי , שכדאי שאתייעץ עם יואב אישי, אולי נאמץ אותה ושתגור המסכנה. בביתנו . היה זה באמצע שנת הלמודים ובפתח בחינות הבגרות ועוד מעט צבא... שיתפתי אותה במחשבותיי, אך היא הסתייגה "את יודעת, אם אגור אצלכם, הוא עוד יגיד, שאני גורמת לו בושה אצל החברים שלו, וזה אומר, שהוא לא אבא טוב אליי וזה הכי חשוב לו, מה יגידו עליו החברים, ובכלל מי יכבס, יבשל לו ויקנה עבורו אוכל? הרעיון טוב אך לא ישים" פסקה בצורה בוגרת לגילה.. כך עברה אותה שנה אומללה. סייעתי לנירית ככל יכולתי בבישולים ופינוקים בעיקר ופה ושם לקחתי אותה אתנו להצגה או לסרט. היא שבה לשוחח אתי על אביה האלים ואף ספרה לי באחת ההזדמנויות: "הזזתי את הארון צמוד לדלת בצורה כזו, שאבא לא יוכל לפלוש לחדר שלי כשאני ישנה" הבנתי מדבריה, שהיא פוחדת ממנו פיזית, שיאנוס אותה, והנה היא מצאה דרך להגן על עצמה. התלבטתי מאד, אם עלי לפנות לגורם רווחה כלשהו מהרשות, אך אז השלימה לי את המידע אחייניתי, כשאמרה, שהיא נעזרת ביועצת התיכון וזו מתווה לה את הכיוון בו תמשיך בצבא ולאחריו. נרגעתי עבורה ועבורי זו הייתה הקלה, שקיים איש מקצוע בשטח, והוא ישמור עליה נכון וחוקי יותר מאשר אני. נירית שמשה בצבא מש"קית ת"ש וזה ישב בול עליה. חווינו עוד לפני הגיוס שלה תקופה קשה נוספת במיוחד, כשבוקר אחד הגיעו כוחות משטרה עם דחפורים וחפרו והפכו את אדמת החצר של ביתם ולא ידענו מה חיפשו- אבל זה הריח רע מאד. לנירית לא ספרו מה מצאו שם ואף אני ויואב לא שמענו על פרטי הפרשה. סגרו את הבור ומלאו פיהם מים. כעת הייתי סקרנית לגבי הבחור שפגשה ואהבה וקיוויתי למענה, שיהיה טיפוס סימפטי ואדיב לא הדגם של אביה. "אבל יש לי בעיה סביבו" חידשה לי נירית בשיחתנו. "מה?" שאלתי. "את זוכרת את החפירות בחצר הבית שלנו? "כן" עניתי בתמיהה" מה זה שייך לבחור שלך?" "מתברר, שהוא היה קצין בכיר במטה שלנו בעיר, הוא גדול ממני בשש שנים וכבר עבד כשהייתי עוד תלמידה, והיה יותר מחשד לגבי אבא ,שהרג בחורה במשמרת האחרונה שלו באוטובוס והחביא אותה בחצר שלנו. לצערי, הוא צירף את שם המשפחה שלי לשל אבא ומצא את הקשר בינינו.." הזדעזעתי ושאלתי "אז איך המידע הזה השפיע עליו?" גיחכה בעצב וענתה: "זהו, הוא לא מעוניין לצאת עם מישהי כמוני, אולי קיים בי זרע הפורענות מאבא...? אני פסולה" הבעתי צערי הרב וניסיתי לעודדה: "את חייבת להתחיל ממקום אחר מזל אחר- זה תמיד עוזר, עוד יהיו אחרים, את יפה ופקחית, תמצאי כאלה שיאהבו אותך ללא תנאי" "כן ענתה לי, "כבר חשבתי על שם משפחה אחר בשבילי: " שגב" יש בו צליל המכוון לגובה וליופי. לאחרונה בקרתי בביתה בקבוץ נ ברמת הגולן -שם נקלטים חברה' בוגרי צבא בעלי רקע דומה לשלה- ומסייעים להם להשתלב בתעסוקה. נירית שגב היקרה לי נראתה שלמה עם עצמה ומאושרת