למראית עין

,,,,,,,,,,,,,,,,,
 

היא לא התכוונה להגיש את ראשי הערוף על מגש, ככה יצא. היא גם לא אמרה לי להסתכל על עצמי בגובה השולחן. היתה אמנם אפשרות שאני אושיט יד, אתפוס קווצת שיער וארים לגובה התבוננות נוח, אבל אני התכופפתי. מוזר לראות את הראש שלך מונח ככה. כשכל העסק לא יושב על צוואר, נהיה איזה עניין עם שיווי המשקל והוא נוטה הצידה בזווית משונה. וגם המבט, קצת לא ברור לאן אני מסתכלת כשאני מסתכלת על עצמי מהצד, וגם ככה אני לא רואה כל כך טוב בזמן האחרון. עין אחת עצומה והשנייה ברחה הצידה ועדיין אני חשה בהתרסה חודרת. המילים עמומות, כנראה בגלל הלשון השמוטה, אבל אני כמעט בטוחה ששמעתי "אני פה על המגש, וכל מה שיש לך לעשות זה לבהות בי ולהתכופף?". אני רוצה לשאול אם הדרמה הזו באמת נחוצה, עם כל הדם מסביב והסימבוליות השחוקה של המגש, אחרי הכל הייתי מצפה למעט יותר אלגנטיות. ואני לא יודעת אם ללטף את הראש או לצעוק עליה שתקום, אז אני לוחשת לה בשקט שתבוא, נדמם אחר כך. עכשיו יש עבודה לעשות.