בוקר קלאסי

בקיצור, ממני לעבודה זה רבע שעה באופניים לא יותר. אבל אני אומרת לך, אתה לא מבין איזה סיפור היה לי היום.

            יוצאת שבע עשרה דקות מראש עם מטרה ברורה, לקנות טישו בדרך. מטרה צנועה, קלילה. אני יודעת בדיוק באיזה פיצוצייה אני עוצרת לקנות. והטישו חשוב, כי בלעדיו אני מתה בתקופה הזו של השנה, ושם מוכרים את הסוג שאני אוהבת, וגם יש לו חלון כזה לרחוב, אני אפילו לא צריכה לרדת מהאופניים. עד כאן מושלם, מדהים ומהמם. אני מתחילה לרכב ובאחד הרמזורים האדומים מחליפה את הפופ ושמה וריאציות גולדברג באוזניות לכבוד מזג האוויר הקסום. בערך שלוש דקות לתוך הרכיבה אני מגיעה לכיכר העירייה ורואה שמש בפעם הראשונה אחרי ארבעה ימים. דיי החורף הורג אותי וסוף סוף שמש. אמרתי יאללה אני חוצה את הכיכר.

            האטתי את הקצב, כדי להנות מקרני שמש מדגדגות וכדי לא לדרוס אמהות עם עגלות, ופשוט נהניתי מכל רגע. מאתיים מטר של שמש בוקר חורפית ישר לפנים שלי. קלידי פסנתר כאילו מנגנים לאור השמש, חתול עובר במהרה, יונים מנקרות פירורים, אוטובוסים שופכים חליפות למדרכה, המולת בוקר הרמונית. שקעתי במחשבות. מתי ממהרים יותר- בבוקר או בערב? האם אגוון בדרך חזרה ואחזור הביתה מכיוון בית החולים? כמה זמן אני יכולה לרכב בעיניים עצומות בלי לפחד? זה היה כל כך מושלם שבאמת שכחתי מהכל. שכחתי גם שאני משנה את הדרך הקבועה, סטייה קטנטונת, אבל גורלית. ופה, פה תקשיב לי טוב כי כאן מתחיל הסיפור.

            אז חציתי את הכיכר כולי עפה על החיים, נעצרת ברמזור אדום, באך סיים בינתיים ואני מרגישה את האלגוריתם מנסה להגריל יצירה שתתאים לסיפור. אני שומעת תיפוף מותח וכלי נשיפה מלחיצים. מה הקשר הולסט עכשיו, שואלת את עצמי כשמאדים מתיישר על קו אחד עם כדור הארץ, הירח והשמש ואני מבינה. לא קניתי טישו. כשחציתי את הכיכר דילגתי על החנות הקבועה שלי.

איזה

זין.

עברתי כבר שתי פיצוציות אחרות ואפילו לא שמתי לב, ואני כבר קצת מאחרת לעבודה כי לקחתי את הזמן בכיכר. לחנויות של הרשתות הגדולות אני לא נכנסת מתוך עיקרון- טישו אני קונה רק בעסקים קטנים. חולפת על החנויות הכחולות והירוקות שפזורות בכל העיר ומתעלמת. יש עוד פיצוציות, אני יודעת.

            מתקרבת לעוד פיצוציה, לא טובה כמו זו שרציתי, אבל יש בה טישו, ושומעת את הולסט צובר כעס. אתה מקשיב? כי פה הטוויסט של הסיפור. מגיעה לחלון ורואה שהמקום סגור. בשלישי בבוקר. מה הקשר? איזה באסה. בזבזתי דקה רק על לעמוד מול הפיצוצייה ולחשוב על כמה אני אבק בחלל. תריס סגור שעומד כסמל לכישלונות שלי, מגחך על התכניות הגדולות ביותר שלי. אני המנחמת אומרת לעצמי שביום אחר התכנית שלך היתה עובדת, אני החרדתית עונה כן אבל למה היית חייבת לשנות את הדרך, ונחרדת. הולסט, צועק את זעקתו האחרונה בקול תופים אלים. ואתה יודע מה, אולי בעצם פה מתחיל הסיפור. עזוב, תחליט את זה לבד.

            חזרתי לאופניים. מותה של אוזה. גרייג, איבסן ופר גינט מוליכים אותה בדרכה האחרונה, ואני בוכה אבל בלב, בכל זאת אישה מבוגרת באמצע הרחוב על אופניים, לא מתאים להתפרק. כלי מיתר נמוכים נמתחים, ומבטי פונה רחוק, מגשש אחר פיצוציות, בעיניים לחות. בצד השני של הרחוב יש מלא, וכל פעם שאני רואה אחת נהיה לי יותר קשה, והאלגוריתם מקשה אבל מוסיף לסיפור אז אני לא מחליפה יצירה. עוד פיצוצייה, ועוד אחת, מלך הפינה קורא לי מהצד השני, אלוף הטישו ממש לידו, ולמרות הכביש הרחב והסואן שמפריד בינינו, אני רואה את כל הטישו, רואה אותו מוצג לראווה, מסודר בחבילות, אני אפילו מזהה את הסוג שאני רוצה. אבל אין פה מעבר חצייה, וגם לא יהיה בקרוב.

אמנם השינוי בכיכר לא השפיע ממש על נתיב הנסיעה הרגיל, בסך הכל נסעתי בצד השני של הרחוב מבדרך כלל, אבל כבר הרגשתי שאיבדתי לגמרי את הדרך שלי. מכיר את הרגע הזה שאתה לא מרגיש עצמך? עזוב. התנתקתי לגמרי ולצלילי הצ'לו נכביתי, מפדלת לאט, אין יותר לאט מזה. לא מתייפחת אבל הדמעות כבר כבדות בעיניים. פר היתום מתרחק ממיטת אימו. מי תדאג לו עכשיו? מי ידאג לי עכשיו? אבל הוא לא בוכה, וגם אני לא. כי אין לו, ואין לחתול, ואין בכלל בקרבת מקום ואין בכלל בעולם- אף לא טישו אחד!

והדמעות

לא מתייבשות לבד.

            עכשיו אנחנו מגיעים לחלק הזה בסיפור שאני הכי בשפל שלי. דרמות דרמות דרמות. איבדתי תקווה, אני לא מאמינה בעצמי, אני לא מאמינה בטישו, אני לא מאמינה באנושות ולא בנפלאות היקום. אפילו לא באלגוריתם.

אני נעצרת שוב במעבר חצייה, ורואה מולי את אחת מהחנויות הגנריות, של הרשתות הגדולות. רגע קשה של דרדור מוסרי, ואני מוותרת על עצמי ומתפוררת ברחוב. גרייג מחליש את יללותיו לאט כשאני חוצה ומתקדמת לעבר החנות. אני נועלת את מנעול האופניים, ובולעת את בזבוז הזמן והאיחור לעבודה. מה היה כל כך דחוף עם השמש הזאת? הייתי קונה טישו ברגע וממשיכה. אני הנוזפת לוחשת כל הכבוד באמת. לוחצת פאוז על המוזיקה כשהמיתרים כבר חורקים בשקט מופתי. ונכנסת לחנות.

            ואתה בטח שואל את עצמך, מה היא רוצה ממני עם הסיפור הזה, לאן הוא הולך, אבל אני אומרת לך חכה. הקליימקס בסוף. ובאמת באמת שכל הפרטים חשובים אני לא סתם מוסיפה דרמה לחיים הסטנדרטיים שלי. גם אם זה נשמע לך ככה.

            טוב. אין מוזיקה, יש עיניים לחות, יש אף נוזל וקפוא, נכנסת לחנות. ברקודים מצפצפים עלי מכל פינה ואני כמהה לשקט של פיצוצייה שכונתית באמצע היום. להפרת הסדר שנוצרת כשאני נכנסת לשם ותולשת את הקופאי מהטלוויזיה או מהטלפון. אבל פה, צפצופים קרים. אני צועדת ישר למוכר, שהיה מקסים וזיהה שאני במשבר. ישר ידע שאני צריכה טישו. ביקשתי את הסוג עם האלוורה. אין לו. חנקתי צווחה קטנטונת שלא הצלחתי לרסן במלואה. המוכר הביא לי טישו אחר, עם אריזה פרחונית ואמר שזה יעשה לי טוב. הוא לא רצה שאשלם לו.

            יוצאת מהחנות, שמה שוב אוזניות ופותחת את מנעול האופניים. כבר קינחתי וניגבתי הכל. לוחצת פליי ומקבלת מהאלגוריתם בדיוק את הסוף הטוב שחלמתי עליו. ויוואלדי מתחיל לרקום אביב מסביבי והטישו הפרחוני פורח ומפריח ומשכיח ממני את כל הבוקר האיום הזה.

מה אתה חושב? היא היתה בטוחה בעצמה, אולי אפילו יהירה, שזו אני הקלאסית. ואז היא עשתה טעות והסתבכה בדיוק בגלל זה. מה חדש? ועכשיו היא עוד מקבלת האפי אנדינג? אז מה הטעם בכל הסיפור הזה? היא לא תלמד ממנו כלום. אז חכה רגע, אתה מכיר אותי מספיק טוב בשביל לדעת שאני פה בשביל לפרוק ומה שאתה חושב על העלילה או כמות הדמעות פחות מעניין אותי. ומי בכלל אמר שחייבים ללמוד משהו מכל דבר?

בכל מקרה, כבר דיי הרסתי וגיליתי לך שהשיא מגיע בסוף אז תקשיב טוב ותן לי תופים.

            מנוגבת ומקונחת אני שואפת פיח ונושמת לרווחה, מרימה את הראש שלי, ומה אני רואה בצד השני של מעבר החצייה שעברתי בו לפני דקה ורבע?

- פיצוצייה.

            מה איך ידעת?

            - נו זה היה ברור. עשית יותר מדי בילד אפ.

            פאקינג פיצוצייה. פשוט הייתי כל כך עסוקה בתוך עצמי שאפילו לא קלטתי שאני עומדת ליד פיצוצייה לפני שחציתי. אני המשפילה מתעוררת להכות בי משפט נאצה או שניים, ואני האני חוזרת להתפרק בתוך עצמי למלא אני אחרות. אני רואה את הטישו עם האלוורה ואין לי זמן ללכת לשם לקנות אותו ואני חייבת לעוף לעבודה כבר. אולי בגלל שהפעם היה לי טישו הרשיתי לעצמי לשחרר ולהפוך לאני האמתית.

כשעליתי על האופניים האביב התחזק ואני התקרבתי לפארק. רוכבת על האופניים שלי ובוכה. אני בוכה, ויוואלדי חוגג, האלגוריתם צוחק. 

ואז עזוב, רק מהנסיעה בפארק יש לי עוד שני סיפורים לספר לך.

            אז זהו, ככה את מסיימת את זה?

תמונת סיום טראגית?

לדעתי, זו תמונת סיום אירונית

אבל עזוב, כל הדמעות

וכל הפרטים, כל

זה לא רלוונטי.

זה סתם בוקר קלאסי.