מרחק וקרבה

כשאבא של נטלי נפטר, הגעתי ללוויה ונשארתי איתה בשלושת הימים הבאים. הגעתי בשבילה, אבל נשארתי גם בשבילי. זה היה לי ברור ברמה מסוימת עוד אז, אלא שלא רציתי להודות בזה. היה לי ברור, כי העובדות דיברו בעד עצמן ולא הפסיקו לדבר: זה היה אחרי כמה חודשים שכל התקשורת שלי עם אבא שלי הצטמצמה להודעות קצרות. חלילה להתקשר, חלילה לשמוע ולהשמיע קול. כשהייתי אצלה, ראיתי איך היא נפרדת ממנו יפה כל כך: מסדרת אלבומים, מכניסה אורחים – למעשה, בני משפחה – שסיפרו לה שוב ושוב סיפורים שהכירה בצורה שלא הכירה. למשל, הסיפור הזה על איך הכיש אותה נחש כשהייתה בת 5, ואבא שלה נשא אותה על גבו לבית החולים. היא עצמה זכרה שזה היה אחיה הגדול. אבל הנוכחים שישבו סביב השולחן עמוס העוגיות והפירות והכריכים הבהירו פה אחד שלא. זה היה אבא שלה. הסתכלתי איך היא נפרדת כמו שאני לא הצלחתי אף פעם, החזקתי לה את היד והתנחמתי בזה שהיא החזיקה לי את היד בחזרה.

הכי קל – או יותר נכון נסבל – זה לאדות את עַצְמֵךְ לתוך מטלות היומיום. וכשהיומיום שֶׁלָּךְ מתערער ומתהפך כמו בשבעה, נדמה שאין קל מזה: כל כך הרבה לנקות ולסדר ולארגן שלא יחסר לאף אחד שום דבר. מזל גדול (ואף נאמר – הגדרה בפני עצמה למזל) שהיה לה את האהוב שלה, שכבר איבד הורה לפניה שיהיה שם איתה, לדאוג לה יותר משדאגה לעצמה. כיוון שאיבד אמא, ולאותה מחלה ארורה, היה למוד-ניסיון לומר לה כל מה שהרופאים והאחיות התעקשו משום מה להסתיר (היא מעולם לא הבינה למה). אבל כשיורד הערב זה נעשה לגיטימי – וסוף-סוף אפשרי – להתיר לעצמה לצנוח אל זרועות האהוב שלה, לאחוז בידי החברות שהגיעו אליה. הן הגיעו כדי לשמוע אותה, בניגוד לקרובי משפחתה שעסקו בעיקר בלהשמיע. היא חלילה לא התלוננה, להיפך. היא שמחה מאד, ואף נאמר הופתעה, לשמוע כל כך הרבה סיפורי גבורת-יומיום על אבא שלה. את סיפורי גבורת הצבא היא הכירה היטב. אבל את הפיסות הקטנות שהרכיבו את ימיו מאז, לא ידעה. היא ראתה בפניו בעיקר את הזמן שחלף. היא ידעה שיש לה עוד הרבה מה להכיר, שזו פרידה בטרם עת. 

כל הפרידות מהסוג הזה הן פרידות שבטרם עת.

אבל כשהחזיקה בידה של אחת מחברותיה, הרגישה בזה במיוחד: כן, לפחות היה להם הזמן הזה. כן, יש כאלה שאין להן אפילו את זה. כן, היא לחצה את ידה, מקווה להעביר את שהרגישה, אני יודעת ואת יודעת – אבא שלך עוד חי. אבל האם יש לך אב?