אני את שלי עשיתי

היום לָקַחַת כדור. הדלת נפתחת, יוצאת ממנה אישה גבוהה וזקופה אל הנשים הישובות במבואה. היא מחייכת לזאת שיושבת לידי ומחבקת אותה בחום – שירי! מזמן לא היית, מה קרה? שירי עונה עזבי שלא תדעי והאישה הגבוהה והזקופה עוזבת ולא יודעת. היא חוזרת שוב בקול רם - לקחת כדור ולהיכנס. 

אני נכנסת בדלת ודמותי במראה מכה בי. אני אישה נמוכה ושמנמנה עם ידיים קצרות שמגלגלת בקושי כדור גומי ענק וכמעט מועדת עליו. רבע שעה קודם, בבית, הייתי גבוהה יותר ורזה יותר, יכולה להישבע. אל האולם הגדול נכנסות לאיטן חמש עשרה נשים יפות וחטובות ממני, מחזיקות באלגנטיות את אותו הכדור בדיוק.

כולן להתמקם בבקשה. אנחנו מתחילות. כדור על הרצפה, ישבן חזק ויציב, לסגור סוגרים ולנשום עמוק. היא מפעילה את הפלייליסט, השיר שמתנגן הוא גרסה ענוגה ומטרידה של קריפ של רדיוהד. 

מי חדשה? שואלת המורה במיקרופון הקטן שמחובר לראשה. אני מסתכלת מסביבי, מרימה יד ומורידה ראש. כולן מוחאות כפיים במרץ, אחת אפילו שורקת. אני נבהלת מהרעש ומתשומת הלב. מסתבר שזה טקס, יעני לעודד, אלוהים שישמור, שיפסיקו. אני כבר מזיעה בכל הגוף ודפיקות הלב בשמיים והנשימה מואצת והשרירים מתוחים לגמרי. 

אני את האימון שלי עשיתי.