אחוזת הסודות - חלק א

הוא החליט לנעול כבר את העסק ולסיים להיום, מבט נוסף על המחשב ואחד לכיוון הדלת. יאללה שיקפצו לי החשבוניות וכל הגברים ששלחו אותם לחפש נורות שנשרפו דווקא הערב. נמאס לי. אני הולך! בדיוק כמו מוכר הארטיקים מהים. כך הוא חשב בליבו וחייך. הערב ירד ופנסי הרחוב כבר הטילו את אורם הצהבהב משווים לרחובות המאובקים ארשת רומנטית וחולמנית. הוא התרומם מהכיסא בעייפות, יכול היה ממש להריח כבר את המטעמים שחיכו לו בביתה. היא תמיד בישלה למרות ששב ואמר לה שהוא לא רעב. דמותה ריחפה לנגד עיניו, תמירה ומוארת, שיערה ממסגר את פניה בהילה בהירה המוחזרת מאור השמש שצובע את שיערה בגווני הזריחה. הוא אהב את המחשבה שהיא מחכה לו. היא תמיד חיכתה. גם כשידעה שלא יגיע - המשיכה לחכות. אולי כי ידעה שהוא תמיד ישוב. והוא, כועס על עצמו פעם אחר פעם כשאכזב אותה ושב לרעות בשדות זרים. כאילו היה חייב לבדוק את איכות היבול בכל שדה שנקרה בדרכו. אילו רק יכול היה לחוש את טעמן המר של בגידותיו המפעפעות בנימי ליבה, היה מתאמץ לשמר את זיכרון טעמה וריחה לאחר כל נשיקה ולא רק את ריח תבשיליה. הנסיעה הקצרה לביתה קטעה את מחשבותיו. נביחות הגולדן שלהם קידמו אותו כבר ביציאה מהרכב, 

"יש על מי לסמוך" מלמל ונכנס פנימה. 

היא ישבה אסופה ומכונסת על הכורסא כשגבה אליו, יכול היה לשמוע את זכר יבבותיה החנוקות, המעידות על בכי ארוך. הוא כרע לפניה ובמבט שואל ללא מילים חיכה להסבר. "זה סער, היתה לו תאונה" הוא הצליח להבין מתוך רצף יבבות קולני. 

"איפה הוא עכשיו?" הוא שאל. 

"אני לא בטוחה" היא אמרה בטון קצת יותר יציב. "אבא של עלמה אמר שהם בדרך לבית החולים. חיכיתי לך". 

הוא אסף אותה אל זרועותיו, מקווה שהחיבוק המגונן יכסה על בליל ריחות הגוף המסגיר שלו. היא טמנה ראשה בשקע הכתף שלו. נושמת אותו ארוכות אל תוכה, האיש החסון והמגן שלה, הבומרנג האנושי הזה. 

"הלוואי והיית אוהב אותי. את נשמתי באמת. או אז לא היית מתפתה לקטוף פירות אחרים לא לך" אמרה תוך כדי התרחקות ממנו. הוא לא שמע את קולה נסדק הפעם. לא היה שמץ של משבר. 

מבטה הקפיא אותו במקום "על מה את מדברת? אילו פירות? אני פה, שלך ובשבילך" הוא כמעט לחש. 

קולה היה חד, ברור ודיבורה איטי במיוחד: "אני אולי תמימה, אבל לא טיפשה. אני מכירה ויודעת אותך עוד לפני שתפתח את הפה. סער הוא לא בנך, אני לא אשתך. אתה רק גר פה כמה ימים בשבוע, כשנוח לך. אז לי כבר לא נוח. אני נוסעת עכשיו לבית החולים, כשאחזור לא אתה ולא החפצים שלך יהיו פה". היא הסתובבה ויצאה מהדלת. 

החדר הסתחרר מול עיניו, הייתכן שבאמת זה הסוף? כבר כל כך הרבה פעמים בעבר ניהלו דו שיח דומה ותמיד קיבלה אותו שוב. אבל הפעם לא התנהל דו שיח. היא אמרה את שאמרה והלכה והוא הרגיש מרוקן אף יותר משהרגיש אחרי הבילוי ב"אחוזת הסודות" לפני כשעתיים. בצעד איטי כשל לעבר הדלת, נעל אותה ונכנס לרכב. 

הרכב גלש במורד הרחוב, היו לו כמאתיים מטרים עד לצומת להחליט לאן ייסע, ימינה לכיוון בית החולים להחזיר את השמש הבוהקת שלו לחייו או שמאלה חזרה לאחוזה. הצומת התקרבה והוא עדיין לא החליט. אולי לא יחליט כבר לעולם.