החומוסיה

יוסי הוא אח,
יושב ומנגב חומוס,
"זה החומוס הכי טוב שאני מכיר, זה אני אומר לך!",
ככה יוסי מדבר אל האחים האחרים.

פעם יוסי היה לוחם, והוא למד שהשריקות שהוא שומע אלה הכדורים שהצלפים יורים עליו.
"למה שמישהו ירצה להרוג אותי מבלי שהוא הוא יודע מי אני?",
היה שואל את עצמו יוסי.
הוא ראה גם דברים אחרים, אבל יוסי מעדיף לדבר על החומוס ועל הניגוב שלו.

הוא לא אוהב את ימי השישי בפריפריות, הקידוש מבשר לו את השקט.
ובשקט, הוא שומע קולות, הרבה יוסי שמדברים איתו, על הבדידות,על הגבריות, על המלחמה, על העבודה, על הנשים.

יוסי היה רוצה להיות אישר מערות, עם שיער בחזה. בכרמל.
לצוד חזירי בר ולבשר את בוא הגשם.
חצי ערום, לרדת לים התיכון ולמצוא שם בתולות ים. מידי פעם לפגוש את אלי הנביא ולעשן איתו מול השקיעה.

אבל הוא סיים לנגב חומוס ועכשיו הוא עולה במעלית שמלאה בחליפות, וזה מרגיש לו מוזר כי הוא מרגיש לרדת.
משרד. בושם. נוף. מחשב. מימין אישה ומשמאל אישה.
הוא לא מרגיש כאן גבר בטוח כמו שהוא מרגיש בחומוסיה שלו.
הוא מגולח, ללא שיער בחזה, היה אתמול בחדר הכושר וכשאישה יושבת לידו הוא לימד את עצמו לא לחשוב על המין.
יוסי סורק את שטח המשרד כמ שלימדו אותו הגברים בצבא.
הוא מזהה זכרים מיוחמים מסביבו, כל אחד מול המחשב שלו, מנוטרל מהשפה, מהתנועה, מהמבט......
כל אחד ללא המערה שלו, ללא השאגה, ללא השיער בחזה.
מאות אלפי שנים ומאות אלפי גברים כדי להגיע לזה.
ויוסי האח לא מוצא שום חלופה,
מחר בהפסקה הם שוב ירדו לנגב חומוס,
הם ידברו על המשחק, על האוכל, על הפוליטיקה, כל מילה היא חתיכת פיתה שאיתה מנגבים מהצלחת את שכבת הבוץ שקברה את איברי המין שלהם והדביקה אותם לאשכים עמוק בתת המודע שלהם.
אין חלופה.
יש רק חומוסיה.
טובה או רעה.