הביצים של פיליפ

זה בכלל סיפור על שלי.

שלי חברת ילדותי, שאני זוכר עוד מגן לאה. זוכר לאורך השנים בבית הספר היסודי ואחר כך בשכונה, קרובה \ רחוקה ובלתי מושגת, עד שנפגשנו לבסוף, בסוף שנות העשרים שלנו והגשמנו חלום עמוק: להיות יזיזים קשים. היה לנו קשר של סקס חופשי וכייפי, לאורך שנתיים כולל שתי הפסקות, וימים ארוכים נשארתי לישון ביחידת הדיור שלה על שפת הבריכה עם הדקלים ופרחי ציפור גן העדן, בבית הגדול של הוריה בסביון.

אז על מה הסיפור?

פיליפ היה הפעם הראשונה שנפתח לי ערוץ ההומוסקסואליות הגאה. כלומר, תמיד ידעתי שאני נמשך גם לבנים ושמחתי על כך מאד, אולם בעוד שבתור ילד השתעשעתי במקום הזה כפושטק חובבני, בגיל ההתבגרות, עם השינויים בגוף ובנפש, המעבר לתיכון והפופולאריות הרבה שבה זכיתי, ההומואיות הפכה לפינה אפילה של בדידות וחוסר מוצא. לא הבנתי את משמעותה, ולא נותרה לי ברירה אלא להטמינה בארון הבושה. זה כאב לי, אבל לא העזתי לחשוב על מצב שבו אני אומר לכולם- עצרו את הכול, אני הומו. זה היה בלתי אפשרי ובלתי מתקבל על הדעת.

בגלל חוסר הידיעה של מה זה אומר "להיות הומו", פחדתי, שאם אתחבר לצד זה באישיותי, אמות לבד בחושך. נהניתי מתשומת לב ואהבה חברתית גדולה ורציתי בכל ליבי סרטים סטרייטים של זוהר הוליוודי כמו אבא ואמא, אבל לא הייתי בטוח - האם זה המקום שלי? לא ידעתי היכן אני נמצא ולא ידעתי, לאן לפנות? באותן שנים לא חלמו בכלל על איגי ולא היו בתיכון הומואים מדליקים להזדהות איתם, ולא הייתה בכלל בעולם תרבות להט"בית, שאינה סרטים על איידס או רציחות. זה היה קשה. היה לי ברור שאם אני הומו, עלי להדליק את האור בתיכון וביקום, אבל זה נראה לי תיק נוראי. בניגוד לחופש שנהניתי ממנו ביסודי, בבית הספר העל- יסודי, כמתבגר המתחבט בלאוקון חדש של פיתולי נפש וייסורי מצפון, לא הרגשתי שביכולתי לצלוח את גל הפופולריות ולהפוך לבשורה גדולה, מוארת ועליזה, מול כולם. לא הייתי סגור על עצמי אם אני הומו או סטרייט והרגשתי, בתור חתיך פופולארי ואהוב הבנות, שיש לי יותר מידי מה להפסיד. לא היה לי שמץ של מושג, מה ארוויח, אם אצא מהארון? האם יש *משהו* שמרוויחים, מצעד דרמטי שכזה? האם לא מדובר בכרוניקה של התאבדות חברתית, ידועה מראש? פחדתי לאבד הכול וחרבנתי מפחד מהמחשבה, שאהפוך לקורבן של הומופוביה אכזרית. כן. הומופוביה אלימה במיוחד: היה לי ברור, שאפילו החנונים הכי חסרי כריזמה בשכבה, כמו איציק עזוז וחנן מנדלוביץ, ירדו עלי כאסח בהפסקות. העדפתי להימנע מהמקום הזה ולעבור לקצה השני של הקשת בענן: להתענג על חיי הטובים ולהתמסר למנעמי הניצחונות של הסטרייטיאדה.

יש עוד.

בגיל עשרים המיניות שלי החלה להתפתח ולהתחזק, ולצד בנות זוג שוות התחלתי להתעסק גם עם בנים. היה לי כיף להתפנק בפלירטוטים ושיגועים במסיבות עם עישונים וחתיכים, אבל רק כשהכרתי את פיליפ נפתחה המחשבה, שלהיות הומו זה אפשרי, ושאני רוצה. היה בו משהו אחר, שלא הכרתי עד אז בצורה אינטימית: מרוקאי יפה תואר, שסימל עבורי את כל מה שהפוך מהגבריות שלי עצמי- מזרחי, שחור, לטיני, ואסיאתי. זה היה מרענן. גדלתי עם שלושה אחים גדולים והיינו ביטוי גנטי למערך אשכנזי של גבריות חיוורת וצהובה, נטולת כל סקס אפיל אפשרי. בגלל שגדלנו בבית קטן ובנודים אחד של השני, לא רק שאחי לא משכו אותי, הם ממש הגעילו אותי. עד לפיליפ, זה כל מה שהכרתי בכל מה שקשור לקרבה גברית, ולהיות הומו, פשוט לא בא בחשבון. אינטימיות עם גבר הייתה חסומה מתודעתי כטאבו הכרחי להישרדות. הייתי שרוי בקונפליקט: מצד אחד חשתי בתוכי בגאווה גדולה ומתוקה, אך מצד שני, מהגועל, לא יכולתי לצאת מהארון ולראות את עצמי כהומו. נהניתי לחגוג כל השנים עם הבנות ולהרגיש זכר אלפא חזק, גדול ושולט, אך עמוק בפנים, הרגשתי שמשהו חסר. מהבחינה הזאת, כשנפגשנו במסיבת טבע אלטרנטיבית בגיל עשרים, פיליפ שינה לחלוטין את המשחק שלי בעולם. במיניות שלו, האקזוטית והחושנית, פתח עבורי דלת לבטא תשוקות מודחקות והראה לי עולם חדש של תחושות חדשות וצבעים נפלאים, במרחב אינסופי של כיף והנאה.

נחזור לשלי.

שלי תמיד הייתה שם בסביבה, לצדי, במהלך החיים, לאורך כל תהפוכות הנפש וצמיחת הנשמה: מילד בגן, תלמיד ביסודי, מתבגר בתיכון, חייל, בן עשרים חוגג; סטרייט, בארון, דו מיני והומו. היא תמיד נשבה בנפשי עם יפיה הקסום, מופיעה ונעלמת בשולי המבט, בפינת רחוב, בבית הספר, באוטובוס, בקולנוע ובמסיבה, תמיד על סף נשיקה מהסרטים, תמיד משאירה שובל עדין של בושם נשי, אך מעולם לא החלפנו מילה ובשום זמן לא הייתה חלק ממשי מאירועי חיי. אף פעם לא ניהלנו שיחה מלבד "שלום - שלום" אקראי, מתוך משיכה קדומה ומתוקה, שנראה היה, שלעולם לא תתממש. לכן כל כך הופתעתי לראות אותה בארוחה אצל אלון ומיטל ערב שישי אחד, על הגג ברחוב גאולה.

ישבנו אחד לצד השנייה והיינו בשוק. מה שממש היכה בנו, זה המתח המיני שרטט ביננו כחשמל זרחני, למרות מרחק והֵדֶּף החיים. שלי בלעה אותי במבטה הכחול והרגשתי בזקפה אדירה ובלתי רצונית, שמנעה ממני לקום ולקחת תוספת מהקיש.

"אני קולטת מה קורה איתנו. אתה איתי בזה? שנלך לרגע לשירותים?" שאלה מבלי להתבלבל, כאילו כל השנים התקשורת ביננו הייתה מלאה.

"בטח" עניתי ומעולם לא רציתי משהו יותר, מאשר להתפוצץ לשלי בפה, בתחת, לאכול אותה בתאווה ענקית, שתגמור לי בלוע פצצות של כל העסיס שיש בעולם. הייתי בשוק.

"טוב, תרד לשירותים ואצטרף אליך עוד דקה," אמרה בנחישות וכך היה. ירדתי לאמבטיה שבקומת הכניסה ולאחר דקה הצטרפה אלי ונעלה אחריה את הדלת.

התפוצצנו עד הסוף. התחלנו להתנשק וידיים לתחתונים, הורדנו את המכנסיים וירדנו חזק אחד לשנייה. התיישבתי על האסלה ושלי התמקמה מעלי, רטובה כמו מערה של זהב זורח, פועם וטהור, גמרה מיד, רוטטת כמו בלנדר ושורטת את רגלי עד זוב דם, גמרתי לתוכה את חיי, את נשמתי ולפחות ארבעה תינוקות באותו השפריץ.

מאותו רגע החל ביננו קשר מיני חזק ומתיש, שנמשך כשנתיים תמימות. בשנה הראשונה היה כיף נורא. בילינו ביחידת הדיור שלה ימים ולילות, עישנו ג'וינטים על שפת הבריכה בין הדקלים וחקרנו את גופותינו ונשמותינו בעינוג פולשני של חורים ונקבוביות אל תוך הלילה. הרגשתי שאני מגשים את הגבריות שלי ומתגלגל כאבא טיגריס בסרט נוצץ במיוחד. יצאנו לבלות בעיר ובטבע והלב היה גדוש, אך לאט לאט, עם השנים, התקשורת הצטננה והקשר הפך למיני גרידא. באיזשהו שלב הרגשתי ששלי התהפכה עלי והחלה מנצלת אותי: התנהגותה הפכה קרירה, זרה, והיא דרשה שאספק אותה כל הזמן. לאחר שגמרה, התקלחה והשאירה אותי חרמן ולא מסופק. כשהערתי לה על כך החלה לצרוח, ונתנה לי תחושה שתיכף גם תשלוף ציפורניים. זה היה מתסכל. לא אוננתי באותה תקופה ותאוותי לא באה לידי סיפוק. סבלתי מכאב ביצים נוראי ובליבי התרגש קונפליקט אכזרי בדוגמאות שחור לבן של זברה באלכסון, וסורגים: מצד אחד, אני אוחז לאלוהים בביצים ומנהל קשר יזיזותי עם בת עשירים יפייפיה ומסתורית. מצד שני, הביצים *שלי* זועקות הצילו, וידעתי, שבקשר הזה אינני יותר מאשר אובייקט מיני שתכליתו סיפוק צרכים של אישה מפונקת. חשתי כבובה טראגית בטלנובלה ארגנטינאית, או כטוני וספה קשוח, חתיך וריקני, בסיפור מתח של צבי לידסקי מעיתון "לאשה" בשנות השמונים. מזור מכיוונה של שלי נראה לי בלתי מושג לחלוטין. חשתי בבדידות עמוקה. לא ידעתי מה לעשות. שוב עלו שאלות נוקבות, כקושיות קשות, בליבי: טוב לי או רע לי? האם אני נמצא במקום שעלי לעזוב? לאן אני ממשיך מכאן עם חיי?

ונסיים עם פיליפ:

במסיבת הטבע, עם הפטריות מאמסטרדם, לא היה לי כל סיכוי אלא להתפוצץ על פיליפ בכל הכוח. למזלי הוא היה חברותי מאד, דלוק אש, ועוררתי בו שמחה אדירה. רקדנו כמו מטורפים ואחר כך נכנסנו עמוק ליער כדי לגעת אחד בשני יותר טוב. הסקס היה מעולה: העור של פיליפ היה מושלם, מבריק ומתוק, מתוח ולח, והנשיקות, אש דרקונים. המאהב השחום העריץ את גופי ואכל בי כל סנטימטר. חזרנו מהמסיבה ישר לפנטהאוז שלו ברחוב ירמיהו, ובמשך כמה שנים היינו חברים הכי טובים. הגבולות לא היו ברורים ביננו, ולבסוף, מעודף תשוקה אבודה ששחקה ופוררה אותנו עד עפר, הקשר הסתיים. בליבי, הנסיך המרוקאי נשאר האחד והיחיד.

כנראה שזו הסיבה, שבאותו זמן עכור, שנים אחר כך, כשהסתובבתי שבור לב ודואב אשכים בגלל שלי, הפנים היפות של פיליפ עלו בעיני רוחי. התקשרתי אליו והוא הסכים שניפגש. ישבנו ב"לה מולין" שבקצה בוגרשוב וסיפרתי לו על שלי. הוא אמר שהמזור עליו אני מדבר נמצא בסקס טוב עם גבר שאני אוהב.

"אתה הגבר שאני אוהב," אמרתי. "תציל את חיי ותקיים איתי סקס טוב?"

"בטח, מפגר," ענה ברכות ונישק אותי בפה.

עלינו על האופנוע שלי ונסענו שוב לרחוב ירמיהו שבצפון העיר, לפנטהאוז.

הסקס באמת היה טוב ומלא באהבה. ממש כמו פעם, הגופות שלנו התאימו בול והתלבשו אחד על השני לכל האורך. מכוון שאני גדול ושרירי ערסלתי את הנסיך הקטן מכף רגל ועד קדקוד והמגע העמוק, המתוק והנעים ביותר היה כשהביצים שלי נחו על הביצים של פיליפ. כן. זה היה לב האורגניזם החושני שהפכנו להיות, על מיטת המים הגדולה, בהפשטה דביקה של אהבת בין ערביים עירונית, אמורפית ואינסופית. ליבי ונשמתי נרגעו עד הסוף. הביצים חדלו מלכאוב. דרך האשכים ובמעבר אל שאר חלקי הגוף, חשתי במזור המיוחל מתפשט באברי, מרפא ומרגיע את נפשי. כן. הביצים של פיליפ עזרו לי להבין שתמיכה פיזית ונפשית מחבר קרוב חשובה לי יותר מריגושים של כיבוש מיני סוער או סרטים נוצצים בסגנון אבא ואמא. גם אם זה אומר שאני הומו או וואטאבר, אינטימיות גברית מסבה לי יותר נחת ומזור ממשחקי מלחמה הוליוודים עם המין הנגדי. ולמרות ששלי היא הסיבה שהגעתי למסקנה הזאת, נראה לי, שבינתיים, אשאר כאן, עם פיליפ.