על מוסר של הורים

כל ילד לומד כמעט הכל בבית, מההורים שלו. הוא מחקה אותם, בין אם הוא רוצה ובין אם לאו, בכל דבר, בהתנהגות, בתנועות, ואפילו - בתפישה של מה מוסרי ומה לא.
אמא ואבא שלי, לתפישתי, היו כמובן הכי מוסריים בעולם - וכאן ה"קאצ'" - אם למדת "מוסר מהו" מההורים שלך, אז מעצם ההגדרה הם המוסר בהתגלמותו...
אז במקרה שלי, של ילד להורים שומרי חוק, לא הייתה שום בעיה ב"לעשות שטויות" - קונצים, התחכמויות, וגם אם רעבים, אז לקפוץ לשדות ולהצטייד במה שיש, בין אם זה אבטיח בעונה, תירס כדי לשים על המדורה, ובעצם כל מה שנתקלים בו - כל עוד ה"מצרכים" נאכלים במדורה.
חלק חשוב נוסף ב"מוסר" היה אולי חשוב יותר משאר הדברים, וכשהפכתי לנער הוא אפילו נאמר בצורה ישירה: "מותר לעשות שטויות, אבל אסור להיתפס... ואם נתפסים - אז חשוב להיתפס על ידי האדם הנכון...".
הסיפור שאני רוצה לספר לכם הוא על רצף של שטויות, שאולי קרו ואולי לא קרו (ואם קרו, נקווה שחל עליהם חוק ההתיישנות). רצף שהתחיל בנסיון חיזור כושל, ובלי קשר הסתיים בלי נזק, אבל עם היתקלות באיש משטרה...