שחמט

"את שומעת? זה שוב הזמן הזה בשנה והפעם זה ממש פה מולי", סיפרתי למנטורית שלי.

"יקרה, תנשמי עמוק, אני איתך".

שאיפה. נשיפה. 

"רבאק, זה לא עוזר, אני נשברת כאן, העיניים שלי נלחמות לא להסתכל אבל זה ממש כאן ואני פשוט יודעת ששוב זה יהיה כמו דומינו, דומינו אני אומרת לך".

"תנשמי, תנשפי ותסכלי. את יודעת שאין ברירה, הבריחה מעצימה את הכוח שלו עלייך. תתמודדי".

תתמודדי.

שאיפה. נשיפה. מסתכלת.

לפני הקשת שיופיה מתעמעם נוכח הקונוטציה האכזרית, שלו, יוצא מהבית ואני על הרצפה, סימנים כחולים-סגולים כאילו הקשת חבטה בי בעצמה.

"בסדר", לחשתי.

ואני מחווה עם הכוס לקשת: "לחיים".

הם שוב ניצחו.