שתיים

היא כבר בת שנתיים. במהלך היום מתרגלת עצמאות נחושה וקולנית, אבל בלילה, נרדמת רק עלי. מתמסרת קודם לחיבוק ורק אז, לאט, לשינה. 
הראש שלה תחוב מתחת לסנטר שלי, היא מחבקת בידייה את בית החזה, וברגליה את הבטן הגדולה. הטוסיק גבוה מהראש וכל תנועה מאיימת להפר את האיזון הדק שמאפשר לשינה להגיע.

פתאום, רגע לפני שהיא נכנעת ונרדמת, אנחנו נרעדות ממכה לא צפויה. קצת כאילו מישהו נכנס בנו ברמזור. 
היא מתעוררת בבהלה ואני שואלת/מסבירה: "הרגשת את התינוקת?"
"הרגשתי אותה בבטן שלי".
לרגע אני מחייכת, אך מיד נשאבת לדו-קרב אחיות ראשון. כל מכה נצרבת בבשר שלי הניצב בינהן, ובתודעה שנחרדת: אמא לשתיים.