פרשת ויצ'טעממו

פעם נסענו לחופשה משפחתית בצפון וישנו באיזה מקום במטולה. לאיקי היה משעמם, אז היא באה אתנו, כרגיל.

ישנו בבית הארחה, כולנו בחדר אחד הכי בלי כלום שיש, על מיטות מתכת כאלה עם קפיצים כמו בצבא. למנהלת של המקום קראו משהו כמו אסתר או רבקה או צביה, אבל אמא שלי ואיקי כל הזמן קראו לה "דחילק". כל פעם ששאלתי אותן מה זה דחילק, הן היו אומרות לי דחילק זה נווו דחילק, והיו מתפוצצות מצחוק. הן ממש נהנו מהתסכול שלי.

כל היום היינו מטיילים בצפון, ורק בערבים חוזרים למקלחת ולישון. אני ואחי שגרנו בחדר משותף כל החיים, היינו רגילים לדבר שטויות לפני השינה. ובבוקר הראשון בארוחת הבוקר, איקי חזרה על כל השיחה הדבילית שלי ושל אחי לפני כולם, והוסיפה ניחוח ציני ומתנשא. גיחי גיחי. היא ממש נהנתה מהתסכול שלי.

לא רחוק מהבית שישנו בו היה פאב מדליק בשם קלינט איסטווד, נדמה לי, עם שולחנות מעץ ואווירה של המערב הפרוע. קפצנו לשם כמה פעמים בערב וההורים שלי ואיקי היו מזמינים בירה ומעשנים. בערב האחרון איקי כל הזמן התבעסה מהמלצר והעירה לו על כל מיני טעויות שהוא עשה או לא עשה, עד שאבא שלי איבד את הסבלנות ונזף בה כמו ילדה קטנה, היא נעלבה והלכה ל"סיבוב", מושכת באף. בזמנו חשבתי שהוא התעצבן עליה כי היא התעללה במלצר.

לפני כמה ימים דברתי על זה עם אח שלי, הוא אמר שאבא שלי התעצבן עליה כי כל הטיול היא עשתה קולות של "איזה שעמום", והציקה לכולם בסבב. הייתי קצת בהלם שהוא אמר את זה. לעיתים רחוקות מאוד אני ואחי זוכרים את אותם אירועים, וכמעט אף פעם אנחנו לא זוכרים אירועים כאלה מאותה זוית.