לוי חופש

"אז איך זה עובד העניין הזה של ה...חסיון?" שאל בהתרסה. כאילו ניסה להכשיל אותה. "אתה 

מתכוון לחובת הדיווח?" ענתה בלא למצמץ. גברים עם תוקפנות עצורה היא אוכלת לארוחת בוקר. הם התבוננו אחד בשניה כאילו היו בקרב מבטים. מפחדים להוריד את המבט ראשונים. 

"כן", הוא הפטיר. 
"אז ככה, כל הדברים שאתה אומר פה נשארים בחדר הזה אלא אם כן אתה מספר על משהו שיש בו מן הפגיעה בעצמך או באחרים ואז אני חייבת לדווח". 

הוא נעמד והתחיל לטייל בחדר. התרחק מפינת הישיבה הנוחה עם הכורסאות שישבו זו מול זו בקירבה מרוחקת, והתקרב לשולחן העבודה שלה. לפתע הסתובב אליה וסימן עם היד, "אז מה את כותבת שם בקלסר הזה שלך? מי יקרא את זה?" היא התחילה להרגיש שהיא עומדת למשפט, וכמו בכל פעם שזה קרה היא תהתה לעצמה כמה מזה שלה וכמה שלו. "אני כותבת את זה לעצמי. כדי שלא אשכח. בדרך כלל כותבת את סיכום הפגישה שלנו. אתה יכול להיות רגוע. אף אחד לא יראה את זה. אבל בוא רגע נחזור כמה צעדים אחורה לוי". היא התבוננה במחברתה שנשענה על ירכה וחזרה לסיכומה מתחילת הפגישה. "אתה אמרת..." 
"חופש". הוא קטע אותה. 
"סליחה?" 
"קוראים לי חופש. לוי זה שם המשפחה". 
"קוראים לך חופש לוי?" 
"אושונטה", הוא חייך אליה חיוך נטול שיניים אחוריות וקד קידה דמיונית. 
"זה שם... ייחודי הייתי אומרת".  
"תלוי איפה, הפטיר, אצלי במשפחה יש ארבעה חופש. אני השני. ככה זה. סוס מנצח לא מחליפים". הוא הביט בה במבט גאה. הייתה לה תחושה שזו לא הפעם הראשונה שהשתמש בבדיחה הזו. 
"וואו, אני באמת אה... מופתעת. והאמת גם הייתי שמחה לשאול אותך עוד כמה שאלות על השם והמחויבות שבאה איתו אבל בוא נחזור רגע לאחור.  
אמרת שהגעת לפה חצי מתוך בחירה וחצי מתוך כורח. אני חייבת לציין שמחקרים מראים שכאשר האדם מגיע לטיפול כי מישהו הכריח אותו, אין לטיפול סיכויי הצלחה גבוהים". 
"תקשיבי גברת דוקטור, אני אשמח אם לא תשמשי במילה הזו יותר. אמנם רק שנינו פה אבל בכל זאת. זה לא... אני באתי לפגישה, לא לשום טיפול". 
היא החלה לזהות את התחושה הזו עולה במעלה גבה. שילוב של ייאוש ועייפות להתמודד עם התנגדות מסוג זה. היא התכופפה קדימה והתבוננה לתוך עיניו. היא שנאה את התחושה הזו שהוא עומד והיא נמוכה ממנו. 
"תראה חופש, באת לפגישות איתי כי מה בעצם הבעיה? על מה רצית לעבוד בעצמך?" 
"לא לעבוד שום לעבוד. אני כל החיים עובד. אני באתי כי יש לי כמה בעיות עם חופש אפשר לומר. הוא שתק לפתע והמשיך בהססנות. עם... כל מיני מחשבות פנימיות שנוגעות לסוגי תחושות שעולות בי. זה לא כל הזמן. רק לפעמים. אח שלי ניסים אמר לי שאני צריך לבוא לדבר עם מישהי אחרת הוא מפרק את החבילה ביננו". הוא נאנח והתיישב. 
"אני מרגיש כלוא". 
"אתה מרגיש כלוא? אתה יכול להסביר? מתי זה קורה לך? במה זה מתבטא?" 
היא הרגישה ששאלה יותר מידי שאלות. בכלל היה בו משהו שערער אותה. היא הרגישה שמופנית אליה שנאה עזה. כאילו שנא אותה על כך שהוא צריך לבוא אליה. 
"אוהו כמה שאלות את שואלת. זה לימדו אתכם בבית ספר לחפירות שם בפסיכולוגיה שלכם?" הוא גיחך ברשעות והיא שתקה. 
"לפעמים אני ... קשה לי להרדם אני מרגיש שאני בלי אויר, כאילו נחנק. אני יוצא אז למרפסת אבל זה לא עוזר לי. יש לי כמו מחשבות, אבל חזקות". 
הוא לא התבונן בה כשדיבר והיא ניצלה את ההפוגה בקרב המבטים בכדי לנסות אולי לעזור לו. גם אם לא מתאים לטיפול אצלה אולי יהיה מישהו שתוכל להפנות אליו. "אתה יודע לומר סביב איזה נושא המחשבות האלה עולות בעיקר?" קולה התרכך. 
"נראה לי... זה קשור לענייני עבודה".  
"ובמה אתה עובד?" שאלה בסקרנות. "אני, איך אומרים, עוזר לאנשים, נשים בעיקר, למצוא עבודה להתפרנס בכבוד. אפשר לומר שאני מציל נשמות. אני לוקח עולות חדשות ועוזר להן להתמודד עם הבירוקרטיה, למצוא את עצמן, למצוא עבודה. אני סוג של עוגן. אבל מה אני אגיד לך, גם העוגן מתעייף לפעמים ושוקע". הוא חייך, מרוצה מההברקה של עצמו. 
היא חששה להמשיך הלאה אבל הרגישה שזה חזק ממנה. "אתה... עוזר לנשים לעלות לישראל? הן... רוצות לבוא לכאן?"  
היא ראתה שהוא לא אהב את הכיוון של השאלות, בעיקר כי הרגל שלו התחילה לקפוץ. 
"תשמעי גברת דוקטור את שואלת יותר מידי שאלות. כן רוצות לא רוצות. בואי נגיד ככה מה שהן מרוויחות פה בשעה הן לא עושות שם בחודש. הן שולחות כסף להורים, העסק שלי ממריא וככה כולם מרוצים. ווין ווין סיטואיישן. תגידי תוך כמה זמן את חושבת שזה יעזור ה... פגישות האלה?" 
היא ענתה לו בשפתיים חתומות. לא בטוחה שרוצה לפגוש אותו שוב. "תראה זה תלוי מה המטרה שלך?" 
"אני יודע? להצליח לישון שוב. כל הלחץ הזה לא עושה לי טוב לעור הפנים". הוא שתק וחשב. 
"להרגיש חופשי נראה לי".