הגיג מציאותי

ממש מיד אחרי שהלכת אמרו לי כמה שכדאי לעבור. שאלו בזהירות אם לא קשה להמשיך ולגור בבית בו כאבת, סבלת. ואני עניתי ושכנעתי את עצמי שהבית חי, ומשתנה בהתאם למה שאנחנו צריכים. ובסתר ליבי זכרתי את פינת המשקוף החבוטה, מול המדרגות, אותה תמיד שפשפתי כשהורדתי אותך למטה.

החלפתי ריהוט והשלמתי עיצוב, שיניתי פנים, אירחתי בשמחה והרגשתי חופשיה לבחור.

כשבעצם כל הזמן הזה לא ידעתי שכבלי הזמן והמקום מתהדקים סביבי. 

חופשייה עאלק, 

עד סוף ימייך תחכי בין קירות חללי.