מי לעזאזל יקנה עציץ מְדַבֵּר?

Photo by Galina N on Unsplash
Photo by Galina N on Unsplash

"זה הכול שטויות בובל'ה," אומרת חנה גלזר בקול טרחני לבנה בטלפון. "לא להאמין מה שהיום ימכרו לך... ואנשים קונים! נו שוין, אני מספיק חכמה לא ליפול לזבל הזה."

"אמא," אלון אומר, "את צריכה לפתוח את הראש לטכנולוגיות של היום. זה עציץ עם בינה מלאכותית, פיתוח מיוחד לזקנים בפנסיה שנשארים כל היום לבד בבית. תוכלי לספר לו דברים והוא יענה לך, ממש ינהל איתך שיחה. חוץ מזה, הוא גם יודע לשיר! ואת תמיד אהבת עציצים..."

"את העציצים שלי אני אוהבת שותקים," חנה גלזר אומרת בקול חד, "ומה פתאום אני זקנה? זהו עברתי את גיל שישים אז אני כבר זקנה? שתביא לי נכד ואני אהיה סבתא שלו אז אני אהיה זקנה."

"טוב אמא," אלון מכחכח בגרונו ומבין שהשיחה מתגלגלת לכיוונים שאינם רצויים לו, "אז ניפגש בשישי, כן? אם יהיה גפילטע אני אשמח לארוז איזו מנה."

"בסדר, בסדר," חנה גלזר עוד לא מוכנה להיפטר מהטון הממורמר ומנתקת את השיחה. 

היא קמה מהכורסא באיטיות ונאנחת, הגב לא מה שהיה פעם. היא הולכת לחדר השינה לעקוץ קצת את מנחם שבטח נח עכשיו, מתחמק ממנה. 

הוא לא נמצא שם והיא נזכרת שהוא יצא לקנות דגים, לגפילטע. אולי גם הזיכרון שלי לא מה שהיה פעם, היא נאלצת להודות בפני עצמה, אבל מפה ועד זקנה יש עוד לפחות עשור. 

היא שולפת את המשפך מחדר הארונות, מוזגת לתוכו מים טריים ומתנדנדת בכבדות לעבר מרפסתה שטופת השמש ועטוית העציצים.

"מי זה שהיה בטלפון? אלונצ'יק?" בטי מהמרפסת לידה תולה כביסה. 

שלושים שנה הן מרפסת ליד מרפסת, מרכלות על זוטות. חברה הייתה מילה גסה בעולמה של חנה גלזר, והיא אכן דאגה בקפדנות לסלק מחייה אנשים מעיקים שכאלה, אבל את בטי היא חיבבה בדרכה, אף שטענה בפני מנחם שיש בה יותר רגש משכל.

"כן, הוא חושב שאני איזו זקנה שצריכה עציצים מְדַבְּרִים." אומרת חנה גלזר לבטי ומטה את המשפך כלפי פרחי הבגוניה והחרציות, נותנת למים להרוות את אדמתם. 

"עציץ מְדַבֵּר?" בטי קוראת בהתלהבות, "ראיתי את הפרסומת אתמול, נראה שיגעון!"

"את לא רצינית," חנה גלזר מוחה בשאט נפש, "זאת אחת השטויות הכי גדולות שראיתי בחיים שלי, ואני ראיתי הרבה את יודעת."

"די חנוש עם המרמרת," צוחקת בטי, מנופפת לעברה בתחתון רחב ואז תולה אותו על החבל, "לדבר עם עציץ יהיה מעניין יותר מלדבר עם בעלך!" 

או איתך, חושבת לעצמה חנה גלזר ואז אומרת, "מה, משעמם לי בחיים שאני צריכה לדבר עם עציצים? וראית כמה זה עולה, הון תועפות. רק פתי יקנה דבר כזה."

"זאת טכנולוגיה ייחודית," בטי מצטטת מהפרסומת, "והוא יודע לשיר!"

"אויש תעשי לי טובה בטי," חנה גלזר מתרגזת ומניחה את המשפך בקול שפריץ, "לדבר, לשיר... אל תגידי לי שאת חושבת שהעציץ הזה שווה את הכסף!"

"את דווקא אוהבת עציצים," בטי נועצת קליפסים על הלבנים הרטובים, "למה את כל כך מתנגדת לעוד אחד?... או שאת רק מורידה אותי מהרעיון כדי שתוכלי לקנות אותו לעצמך ולהיות הראשונה בבניין עם עציץ כזה!" כעת היא תולה בחנה מבט מאשים.

"את השתגעת?!" מתפלאת חנה גלזר, "העציץ הזה הוא טמטום אחד גדול."

"כן, זה גם מה שאמרת על הפעמון הקורא לדלת." אומרת בטי וטון נעלב מתגנב לקולה.

זה היה נכון. לפני שנה כאשר רק התחילו לשווק את הפעמון הקורא לדלת, חנה גלזר שמעה על הרעיון מבטי והתלהבה מאוד, אך כלפי חוץ שכנעה אותה שזה מוצר יקר מידי שאין בו שום טעם. 

כך חנה גלזר הייתה הראשונה בבניין שרכשה פעמון קורא לדלת, תענוג לאוזן. כמה התגאתה בו כשקרא בעליזות בשמם של אלון וחברתו בפעם הראשונה שבאו לבקר אצלה מאז שהותקן, (הם הספיקו להיפרד, הפרחחים. מה אלון חושב שהיא תחיה לנצח בשביל הנכדים האלה או מה?) ובטי לא שכחה לה את זה מאז, למרות שכבר הספיקה לרכוש פעמון קורא לדלת בעצמה.

"את תראי," אמרה חנה לבטי בטון נבואי, "כל מי שיקנה את העציץ הזה יהיה סתם קאעקר."

מאוחר יותר באותו היום, הפעמון הקורא הודיע לחנה שססיל שכנתה עומדת מחוץ לדלת. 

חנה גלזר שנאה את ססיל כבר שנים, ולמרות ששנאתה הייתה גלויה, לא היה נראה שססיל שמה לב לכך. אולי משום שהייתה מסוג הטיפוסים העליזים כדרך קבע שאוהבים את כולם ללא סייג, קצת בתמימות. כמובן שהטיפוס הזה היה שנוא על חנה גלזר במיוחד.

"חנוש, הבאתי עוגיות!" ססיל זימררה בקולה הגבוה. חנה גלזר גלגלה עיניים ופתחה את הדלת. יש לקרעפל'ה הזאת כסף להכין עוגיות לכל דיירי הבניין, חשבה. פתאום עלה בראשה רעיון.

חמש דקות אחרי כן ססיל הרימה גבה מאופרת, "את באמת חושבת שזה כזה שווה?"

"הוא גם יודע לשיר," אמרה חנה גלזר במתק שפתיים.

"טוב, נשמע נחמד מאוד." ענתה ססיל בחיוך של ליפגלוס מבריק, "אז העוגיות?"

"כן, תודה." חנה גלזר זרקה את הקופסה על השיש וסגרה את הדלת בפניה של ססיל. 

לאחר מכן התיישבה בכורסה שבסלון והמשיכה לסרוג, טווה בראשה איך היא ובטי יצחקו על ססיל כשזו תבזבז את מיטב כספה על העציץ המטופש. זה בטוח ישכיח את כעסה של בטי בעניין הפעמון. 

מגיע לססיל, שכנעה את עצמה חנה גלזר, אולי לא יהיה לה כסף להכין לכולם עוגיות איזו תקופה, ואז נראה איזה חיינדלעך היא תעשה.

שבוע לאחר מכן חל יום הולדתה ה-66 של חנה גלזר.

אל המסיבה הקטנה שערכו חנה ומנחם בדירתם, הגיעו אלון וחברתו החדשה, (מקווה שיש לכם בשורות בשבילי! חנה חככה את ידיה כשראתה את הזוג האוהב) בטי ובעלה ושכנים נוספים. כשהגיע זמן פתיחת המתנות, מנחם הגיש לאשתו בהתרגשות קופסה גדולה וכבדה. 

"בזבזתי על זה הרבה מהחסכונות שלי," אמר בגאווה, "רק כי ידעתי כמה רצית את זה."

חנה גלזר פתחה את העטיפה בידיים רועדות, וגילתה תחתיה את האריזה המצוייצת של העציץ המְדַבֵּר בכבודו ובעצמו. חיוכה ירד מפניה באחת.

"מה זה?!" היא צווחה באימה.

"ססיל סיפרה לי כמה התלהבת ממנו," מנחם היה נרגש, "ואני יודע כמה את אוהבת עציצים!"

"ססיל...?" חנה גלזר הייתה המומה.

"כן." מנחם הסביר בסבלנות, "כשחזרתי מהקניות לגפילטע בשבוע שעבר ראיתי אותה בחדר המדרגות והיא סיפרה שבדיוק הייתה אצלך, בשביל העוגיות, וראתה כמה שהתלהבת מהעציץ המְדַבֵּר. היא רצתה לעזור ואמרה שיהיה נחמד אם אקנה לך אותו מתנה."

מאחורי העציץ שהחל לפזר קריאות מזל טוב בקול שמח, עמדה בטי בעיני עגל רטובות, בוהה חליפות בחנה גלזר ובעציץ הנחשק. 

"אני לא מאמינה לך!" היא קראה בתדהמה מהולה בקנאה וברוגז. חנה החלה לגמגם משהו כשקטע אותה הפעמון הקורא לדלת והודיע לנוכחים שססיל עומדת להיכנס לחדר.

לאחר מכן נשמע קולה העליז, "נפלא! נכון חנוש? זה בדיוק מה שרצית, והוא גם יודע לשיר!"

*

מקום שלישי בתחרות הסיפור ההומוריסטי הקצר על שם אפרים קישון (השנייה, שנת 2020) של יקום תרבות.

נכתב על-ידי
מור משרקי
נושמת קריאה וחיה כתיבה, אוכלת אותיות כשמתחשק לי. קופירייטרית, כותבת תוכן ומשתעשעת בטקסטים באופן שגרתי. מתפרנסת מכתיבה, ממש כאן: Https://did.li/moretext
הדף נקרא 120 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי