אחת מהלהקה

מחוגי השעון זזו בקצב אחיד, השעה הייתה רבע לשמונה בערב. שלומית ישבה לה בחדרון הקטן ששימש לה כמשרד, מנסה לעשות סדר בערימה בלתי נגמרת של ניירת. הגן היה סגור עכשיו, כל הצעצועים היו מסודרים במקומם וכל הילדים כבר מזמן הלכו לישון. גברת שארטו המנקה כבר סיימה את העבודה בשש ולמקום עדיין היה ניחוח לימוני.

שלומית נאנחה. איך למען השם היא מצאה את עצמה בגן. לא הייתה לה תשובה ברורה לשאלה הזאת.

היא עשתה את הטיול הגדול, התחילה ללמוד, היו לה במשך השנים אפילו כמה בני זוג רציניים פחות או יותר. אבל כמו הרבה דברים חיים שלה שום דבר לא באמת תפס והיא אף פעם לא מצאה את עצמה שייכת.

אמא שלה , נורית , ניהלה במשך שנים רבות את הגן ביד רמה ויצרה לו מוניטין טוב באזור הזה של העיר.

לפני כמעט שנתיים נפטרה נורית במפתיע ושלומית, בתה היחידה עברה לנהל את הגן. היא לא ממש רצתה את העבודה הזאת אבל המחשבה שכל מה שאמא שלה בנתה ירד לטמיון כאבה לה מאוד. וכך כמעט שנתיים לאחר מכן , ישבה לה שלומית במשרד הקטן וניסתה לעשות סדר בבלאגן האינסופי. אמא הייתה נהדרת עם ילדים אבל די נוראית עם מספרים.

צלצול האינטרקום קטע את מחשבותיה .

מי זה יכול להיות בשעה כזאת ?

היא הסתכלה במצלמת הכניסה . מול שער הגן עמדו ארבעה דמויות. שלושה מהם לא היו מוכרות לה אבל הרביעית, אשה קטנה ומבוגרת הייתה סבתא של אחד הילדים בגן. תומאש, תומאש טיפר. קראו לה מממ.. מגדה, מגדה טיפר .ההורים נהרגו לפני כמה שנים בתאונת דרכים והיא גידלה את הילד עם הבן השני שלה. היא לא דיברה טוב עברית, הם היו רומנים או משהו כזה . תומאש היה ילד קצת מוזר אבל חמוד. הוא לא הגיע לגן בשבוע האחרון, מעניין אם קרה משהו.

שלומית לחצה על הכפתור והשער נפתח, הרגשה מוזרה שטפה אותה והיא תהתה אם עשתה כרגע את הדבר הנכון.

היא הגניבה מבט אל המראה, היא הייתה נראית עייפה אבל מסודרת.

היא יצאה מהמשרד בדיוק שהחבורה נכנסה אל החדר. יחד עם גברת טופר היו שלושה גברים גדולי מימדים , הם היו מזוקנים מקועקעים ולאחד מהם הייתה בנדנה על הראש במבט ראשון הם היו נראים לשלומית כמו חבורה של אופנוענים כשהזקנה משמשת כמנהיגה-מכשפה.

" ערב טוב גברת טיפר, אני מקווה שהכל בסדר עם תומאש, הוא לא היה בגן כבר כמה ימים וחבל שלא התקשרת . זה ממש מזל שאני עדיין פה בשעה כזאת"

דממה. הם פשוט עמדו ובהו בה, בוחנים אותה מכף רגל ועד ראש.

שלומית הרגישה שזאת הייתה טעות להכניס אותם , היא השאירה את הטלפון שלה במשרד. לעזאזל.

"באתי לדבר על מקרה ילד" אמרה הזקנה במבטא מזרח אירופאי כבד.

" מקרה? איזה מקרה?" שאלה שלומית , מנסה להסתיר את הקול הרועד שלה. משהו בחבורה הזאת שידר לה תחושה לא טובה.

הזקנה פלטה משפט בשפה ששלומית לא הבינה ואז אמרה לה " שפה שלי חלש, בן שלי כריסטוף מדבר במקומי" והצביעה אל הבחור עם הבנדנה.

היו לו גבות עבות וזקן סמיך, היה לו מראה כמעט חייתי מזוויות מסוימות.

" היא מדברת על הנשיכה"

הנשיכה? חשבה לעצמה שלומית איזה נשיכה?

ואז היא נזכרה. זה קרה בשבוע שעבר בזמן ההפסקה. אחד הילדים נשך את תומאש. שלומית התמודדה עם דברים כאלה בעבר. אנשים נוטים לשכוח שילדים בגיל הגן הם לא היצורים הכי הגיוניים. תומאש החזיק רכבת צעצוע וילד אחר, אלון רצה אותה . ההגיון של הזאטוט אמר לו שאם הוא ינשך בחוזקה את היד של תומאש הוא יעזוב את הרכבת. וזה בדיוק מה שקרה, תומאש התחיל לבכות , הנשיכה הייתה חזקה ולתומאש הקטן ירד קצת דם. שלומית ואחת הסייעות ניגשו להפריד והכל בסוף היה בסדר, בקושי ראו עליו אפילו סימן.

מזעזע ככל שזה נשמע הדברים האלה קרו בתדירות יחסית גבוהה בגן וזאת לא הפעם הראשונה שהורים זועמים באו "לעשות מהומה" על משהו כזה. מצד שני , אף אחד מההורים לא בא בערב , כשהגן סגור והם בטוח לא באו עם מתורגמן ומה שהתחיל להראות לשלומית פתאום כמו שומרי ראש.

שלומית החליטה לעשות מה שאמא שלה הייתה עושה והריצה במוחה את המילים של נאום ה'"ככה זה ילדים" של אמא שלה.

"דבר ראשון " אמרה שלומית " זאת אמנם הייתה נשיכה קטנה אבל אני מבינה את הדאגה שלכם אבל חשוב לןי לומר לכם כמה דברים"

"הילד כבר לא רלוונטי" קטע אותה כריסטוף..

שלומית קפאה . לא רלוונטי , מה זה אומר לעזאזל?

" אני מצטערת אני לא מבינה , ואני רק רוצה להזכיר לכם שיש במקום הזה מצלמות אבטחה וכל מה שקורה כאן מצולם ומוקלט, אני גם רוצה להבהיר שהחובה הראשונה שלי היא לטובת הילדים ואני לא אהסס לדווח לרשויות אם אחשוב שמשהו מתנהל לא כשורה"

כשהיא הזכירה את המילה רשויות היא ראתה ששני הגברים המגודלים זזו באי נוחות. הנה, היא חשבה לעצמה, היתרון עכשיו אצלה ותוך כמה רגעים העניין הזה יהיה מאחוריה והיא תהיה כבר בדרך הביתה לעוד ערב של יין לבן וטלוויזיה גרועה .

כריסטוף תרגם את דבריה לזקנה ובאופן מפתיע היא נראתה מרוצה למדי. "אישה חזק את , אישה חזק זה טוב"

" אני מבינה את החשש שלכם. אבל דברים כאלה קורים מדי פעם למרות ששאר הצוות ואני תמיד מנסים אנחנו לא יכולים למנוע באופן מוחלט מקרים כאלה של נשיכות, אני יודעת שמה שאני הולכת להגיד אולי לא נעים לשמוע אבל אתם חייבים לקבל את זה שתומאש עובר דברים שכל ילד נורמלי בגילו אמור לעבור, לפעמים זה לא כל כך נעים אבל זאת המציאות"

שלומית הייתה מרוצה מעצמה והיא כמעט הייתה יכולה לשמוע את המילים של אמא שלו בקולה.

הזקנה פלטה בליל מילים לא ברורות וכריסטוף ניסה להרגיע אותה ואמר "נורמלי , זאת. בדיוק הבעיה תומאש הפך להיות נורמלי. לא חשבנו שדבר כזה יכול בכלל לקרות לקרות אבל אחרי הירח המלא האחרון לא היה מקום לספק "

"ירח מלא? ספק ? ספק למה ? על מה לעזאזל אתם מדברים?" שלומית התחילה להילחץ היא קמה ורצתה ללכת למשרד, לקחת את הטלפון שלה ואז היא ראתה את זה . הזקנה, כריסטוף ושני הבריונים. העיניים שלהם התחילו לזהור , היה להם גוון צהבהב חולני. כריסטוף פתאום נראה לה שעיר יותר , פרווה החלה לכסות את פניו. היא ניסתה להתרחק אבל הזקנה תפסה לה את היד בחוזקה ואמרה באותו מבטא מזרח אירופאי כבד "ילד נשך זאב, זאב הופך ילד, להקה בצרה. את אישה חזק מה שהלך צריך חוזר, אחד תמורת אחד" שלומית ניסתה להשתחרר, הזקנה התקרבה אליה , חושפת שורה של שיניים צהובות חדות. שלומית צרחה בבעתה. ואז חושך .

הכל נגמר, או בעצם רק התחיל.

מחר בבוקר יהיה הרבה בלאגן בגן. שלומית לא תגיע בזמן וסיגל הסייעת בטח תתקשר עשרות פעמים ותמיד תקבל את אותה הודעת " המנוי איננו מחובר" לא משנה כמה פעמים היא תנסה. היא תפתח את השער ותצרח כשתראה את הדם והעקבות. מישהו בטח יקרא למשטרה , שתחקור ותחפש. באופן מוזר מצלמות האבטחה לא עבדו מאתמול ולא נראו בשום מקום סימני מאבק. שאריות הדם והעקבות רק יבלבלו אותם יותר, הם יחשבו בהתחלה שמדובר בעקבות של כלבים אבל אחרי בדיקה מעמיקה הן יבינו שאלה היו זאבים. חמישה זאבים. לשלומית כבר לא היה אכפת , היה לה משהו אחר שימלא לה עכשיו את החיים. היא היתה עכשיו אחת מהלהקה.