מקס והתותים

Photo by Jake Beman on Unsplash

אני זוכר בקרים בשוק עם מקס, כשפתחנו את הבסטות שלנו מוקדם מוקדם על הבוקר, אני את חנות הקפה הפינתית ומקס את דוכן המיצים שבו עבד, וצעקנו אחד לשני על איך בילינו את אתמול בלילה ועם איזה חלומות התעוררנו ליום החדש. נפגשנו כל בוקר על פינת השוק ורחוב השומר, התחבקנו חזק כמו תאומים סיאמים ופנינו כל אחד לעיסוקיו. בשעות האלה השוק עדיין ריק מאדם, נקי ומבריק בשמש הבוהקת, ובריזה מהים נושבת ברחובות שעולים מהחוף. אני תמיד שם מוסיקה שמחה בסטריאו של הקפה ואנחנו מתחילים את היום. 

אני אוהב את מקס. הוא כמו אח קטן שלי. הוא אריתראי צעיר וגאה, שרירי ונאה, ולמרות שהגיע כעובד זר לפני שנתיים בלבד, היום הוא אלוף ישראל באיגרוף תאילנדי. זה מדהים. במדינה אירופאית, או באמריקה, להיות אלוף בספורט כלשהו זה אומר תהילה ופרסום וכסף רב. בישראל, להיות אלוף, זה לא אומר כלום. אתה מקבל את התואר עם חגורת פלאסטיק בצבעי זהב וכסף בטקס נוצץ, וזהו. הולך הביתה. שום חיי תהילה. שום כסף. אני זוכר בקרים לאחר תחרויות, כשמקס היה מגיע לשוק צולע ועם סימנים כחולים על הרגליים, עם יד בתחבושת על הכתף, פנס בעין ולפעמים גם חיוך שחושף שן שבורה, וזה היה משגע אותי. איך? איך אתה עושה את זה לעצמך? ולמה? מי רוצה לחטוף מכות בגוף ובפנים בשביל תואר חסר תכלית? ונשים מתאגרפות? זה בכלל נשגב מבינתי. בבקרים כאלה של פורענות שאלתי את מקס איך הוא מרגיש; האם הוא צריך עזרה בפתיחת הבסטה ועד כמה כואב לו. הוא היה צוחק ואומר, "איתי, החיים שלך תותים. אני בסדר גמור. קצת פצוע וכואב, אבל זכיתי במקום הראשון. כשתכין לי אחר כך קפה חזק, נשב ביחד ואספר לך מה קרה באליפות". אבל מעולם לא הגענו לזה. מקס לעולם לא מספר לי מה קורה במהלך התחרויות או איך הוא קיבל את הפנס בעין. כשסיים לפתוח את דוכן המיצים ובא לכוס קפה, ישבנו ביחד ודיברנו צפוף. כרגיל, שיתפנו אחד את השני בחלומות שחלמנו, בחוויות הבילויים של ליל אמש והנשים ששכבנו איתן. אף פעם אנחנו לא מגיעים לסיפורי התחרויות. 

החלום של מקס מלפני שבוע:

"אני באריתריאה והכל מלא בתותים. אני צועד בסמטאות הכפר שגדלתי בו והרחובות גדולים יותר וריקים. מוסיקה אפריקאית מתנגנת בסטריאו. הבתים מלאים בתותים. ברגיל, תמיד היינו צריכים לנסוע באוטובוס שעות ארוכות לאיזור גיאוגרפי אחר לגמרי באריתריאה כדי לאכול פירות, אורז ואפילו ירקות, אבל הפעם, בתי הכפר מלאים בתותים. הם ממש נשפכים מהחלונות. אני צועד בשביל הגדול שיורד אל החוף, נרגש ונפעם מהמחשבה שהבית שלי מלא בתותים. כשאני מגיע לקו המים אני רואה שגם קצף הים עשוי מתותים. תותים לבנים. אני מתחיל לאסוף אותם וחושב, כשאגיע בבוקר לשוק, אוכל לסחוט הכול למיץ בדוכן שלי, ולמכור לאנשים בשקל תשעים".