קוראים לי ששון

שיהיו בריאים ההורים שלי, מכל השמות שבעולם הם החליטו לקרוא לי ששון.

לא יונתן, לא איתי, אפילו לא קובי.

ששון.

ושלא תבינו לא נכון. אין לי בעיה עקרונית עם השם שלי, אפילו שאנשים אומרים שזה שם של פנסיונרים עיראקים מרמת גן. גם ככה כל החברים קוראים לי ששי. כמו ההוא, ששי קשת. וחוץ מזה, אני נקרא על שם סבא שלי זכרונו לברכה שהיה פעיל במחתרת הציונית בבגדד. אמנם לא הכרתי אותו, הוא נפטר עוד לפני שנולדתי, אבל מספרים עליו שהיה אדם משכמו ומעלה וגיבור אמיתי שהעלה יהודים לארץ. יש עליו אפילו ערך בוויקיפדיה (שאני כתבתי, אז לא בטוח שזה נחשב), ככה שזה כבוד גדול מבחינתי להיקרא בשם שלו.

זו לא הבעיה.

הבעיה היא שמאז שהתחלתי לדבר, לא יודע מאיזה גיל, אני לא מסוגל לבטא כמו שצריך את האותיות השורקות. ובמיוחד סמך. או שׂין שמאלית. 

זאת אומרת, סמך או שׂין נשמע אצלי כמו פ' רפה. 

איך קוראים לך?

פפון.

פפון??

לא. פפון.

הבנתם.

כשהייתי ילד היו צוחקים עליי ותמיד היה איזה חכמולוג בכיתה שהיה מחקה אותי כאילו הוא טוביה צפיר שעושה את אריק שרון ב"סיבה למסיבה" וכולם היו נקרעים מצחוק. בצבא קצת פחות צחקו, אולי מאחורי הגב, והיום בכלל לא. 

אבל עדיין. 

וזה לא שאני קריין ברדיו שצריך דיקציה ואני גם לא מורה, ברוך השם. אבל אני עובד בהיי-טק, מהנדס תוכנה, וכשאני מדבר או נפגש עם לקוחות בחו"ל ומציג את עצמי – היום זה בעיקר בזום, אבל אותו עיקרון – לוקח להם זמן להבין איך מבטאים את השם. 

מה זה, Fafon ?Thathon?

לך תסביר להם שזה ששון. פשוט ששון.

ואם זה לא מספיק, שם המשפחה שלי הוא סלמן.

ככה שאני מסתובב בעולם עם שם שאני לא מסוגל לבטא כמו שצריך, והסמך הזאת רודפת אחריי לכל מקום.

מישהו אמר לי פעם, לך למשרד הפנים ותחליף את השם. אמרתי לו, נפלת על השכל? אבא שלי לא ידבר איתי יותר בחיים. זה כאילו אני רוצה למחוק את הזיכרון של אבא שלו. כלומר, סבא שלי. ההוא מהמחתרת בבגדד.

עד שיום אחד איזו חברה טובה אמרה לי: "תגיד, ששי, אהוב, חשבת אולי ללכת לקלינאי תקשורת?"

"בשביל מה אני צריך קלינאי תקשורת?"

"אני לא חושבת שאתה צריך, אבל אני יודעת שאתה מתבאס מהסמך שלך, אז חשבתי... ואני מכירה אחלה קלינאי תקשורת".

"קלינאי תקשורת זה לא בשביל ילדים שמתקשים בדיבור?"

"גם", אמרה החברה, "אבל לא רק. הבחור שאני מכירה מתמחה בבעיות.. לא בעיות, לקויות.. נו, אתה מבין למה אני מתכוונת. בקיצור, הוא עובד עם מבוגרים. יש עליו המלצות מצוינות. אה, והוא גם ממש חמוד".

אמרתי לה שאני אשן על זה לילה או שניים.

ישנתי על זה לילה אחד והגעתי למסקנה שגם אם זה לא יועיל, זה בטח לא יזיק.

והיא אמרה שהוא חמוד, אז בכלל.

נתנה לי את הטלפון וקבעתי פגישה.

מה אני אגיד לכם? לעזור זה לא עזר.

אולי ככה, בקטנה. אבל לא ממש. אני עדיין תקוע עם הסמך המזדיינת הזאת.

אבל זה לא הסיפור.

הסיפור הוא שאיך שנכנסתי אליו לחדר, נדלקתי עליו. מה שנקרא, אהבה ממבט ראשון.

בחור גבוה, זיפים, שיער שחור שופע כזה של גברים שגם בגיל ארבעים לא נשרה להם אפילו שערה אחת. חתיך אש. וחמוד, כמו שהחברה שלי ההיא אמרה. היא יודעת מה היא מדברת.

בפגישה השנייה או השלישית קלטתי שגם הוא בקטע.

מפה לשם, אנחנו כבר חצי שנה ביחד. 

יש רק בעיה אחת:

קוראים לו סער.

סער ססובר.