מהעיניים שלי

הרחובות ריקים. מתכות על גלגלים אני בקושי רואה ועד שאני רואה הן משמיעות צליל נוראי שצורם לי.

העופות על החבלים מחרבנים ללא הפסקה וכל המאכלים בשקיות הפלסטיק מגיעים לפה בתדירות גבוהה.

אני לא מפחדת. אני עדיין זוכה לאוכל ומים, אני משתינה, מחרבנת.

בקושי רואה חברים כי הם מפחדים וישר נמשכים אחורה כאילו אני הולכת להדביק אותם במשהו.

אין הרבה חום מהכדור הצהוב בשמים בשבוע האחרון, העופות ממתכת מפזרות משהו בשמים שמבריח אותה.

אי אפשר שלא לתהות מה יהיה עוד שבוע? שבועיים? 

זהו. ככה נגזר עליי להעביר את ימי?

אני רוצה לרוץ, להיבהל מהצל של עצמי, לרחרח שוב תחתים ואיברי מין של זכרים ולהרגיש את הבריזה מלטפת את אוזניי.