זמן תגובה

כשהעולם התחיל להשתבש (שוב) ניסינו לרגע להשליך עוגן, במחשבה שאם נצליח להיות ממש שקטות, הסערה תחלוף מעל, ולא תיגע בנו. כשקיר הסערה התקרב, לא היתה ברירה אלא להתחיל לנוע, אז הקפדנו להסתנכרן עם התנועה ולשמור על מרחק בטוח מהקירות. אנחנו מתקדמות קצת, והכל ממשיך להסתחרר ולדחוק בנו. עוד תזוה עוד נשימה ועוד אחת. מתקרב, רועש, ושוב דוחק. הטריק, הבנו, הוא להמשיך לנשום תוך כדי. כי הכל נע ולא יעצור