האנטנה

שמוליק חלימי יושב על ספסל קטן ליד הקראוון שלו. החושך האבסולוטי מייצר שמיכת קטיפה שחורה מעליו, מחוררת בכוכבים. אין מראה מרהיב מזה, שמוליק חושב. לוגם בזהירות מהתה הרותח שהכין לעצמו. מרחוק נשמעים קולות כלבים נטושים, מקרוב, יצורים בלתי נראים עושים את דרכם בחשיכה בתוך השיחים היבשים המקיפים אותו.

הקראוון של שמוליק נמצא על הדרך בין מושב דרדר למושב מעיין. "באמצע שום מקום". בכוונה הניח שם את הקראוון שלו, נמאס לו מרחשי העיר, מהמירוץ המטורף בחיים, מהאנשים שפשוט לא מבינים אותו. גנרטור זערורי מספק לו חשמל  עובד מספר שעות ביום. אשתו צפניה, היתה מוכנה לעזוב את העיר, אבל רק למקום מיושב ולא הסכימה איתו על מגורים בקראוון. מידי בוקר היא נוסעת ברנו הישנה שלהם ממושב מעיין, מהדירה הקטנה עם הגינה המוזנחת ששכר במושב עבורה, ומביאה לקראוון, בורקסים נפלאים מעשה ידיה, כריכים ממולאים כל טוב, ולימונים , כדי ששמוליק יכין מהם את הלימונדה המפורסמת שלו.

אנשים בדרך לעיר הנופש וממנה עוצרים אצלו, לוגמים לימונדה, אוכלים בורקס שהוא מחמם עבורם בטוסטר הקטן, משתינים מאחורי השיחים וממשיכים בדרכם. יש פרנסה תודה לאל, לא הרבה, אבל מספיק.

ככה כבר כמה שנים, אבל מאז שפרצה המחלה, אנשים כבר כמעט לא עוברים כאן. אפילו נהגי משאיות העגלים מעדיפים להמשיך, העיקר להגיע הביתה כמה שיותר מהר. ויש גם השמועות, כולם יודעים ששמוליק חלימי מתנגד חיסונים, תמיד  מדבר על כך עם האורחים בקראוון שלו, אנשים  מקשיבים לו, מהנהנים ואחר כך כשהם כבר בנסיעה הם מציינים שהאיש מטורלל, "שיגיד תודה שיש סוף סוף חיסון ושעוד מעט כולנו נוכל לקבל אותו ולהיפטר מהדבר הזה" ו"איזה צ'יפ במח שלו, המדבר דפק אותו לגמרי".

אשתו צפניה מזהירה אותו, "תשתוק, אתה תדפוק לנו את הפרנסה, ואז ממה נתקיים, גם ככה אנחנו בקושי".

אבל הוא שמוליק, יש לו אידיאולוגיה, לא חיסונים, לא אנטנות, הוא חי הכי קרוב לטבע ולא מעניין אותו. הוא לא יתן לתאגידי התרופות והרופאים לשלוט בו, במקום שהוא נמצא היום, על אם הדרך בין מושב דרדר למושב מעיין, הוא מרגיש בטוח, אותו לא יתפסו. בטוח ממי שרוצה לצרף אותו ל"עדר הכבשים", בטוח מקרינה, בטוח מחומרים שרוצים להכניס לו לגוף ובטוח מהמחלה. הנה , הוא אפילו לא היה מצונן כבר ארבע שנים, מאז שהוא כאן.

ככה הזמן עובר לו בעצלתיים מאז שאיש לא עוצר שם, בבוקרו של כל יום צפניה מביאה בורקסים וכריכים ובערבו של יום שמוליק נאלץ להשליך אותם לבור הזבל שמאחורי הקראוון. יום אחד, עוצרים שלושה רכבים ליד הקראוון, יוצאים מהם אנשים לבושים כמו פועלים, הם ומנהלי העבודה, כולם עם קסדות הגנה, למרות ששום דבר לא אמור ליפול עליהם מהשמים. שמוליק שמח על האורחים, מציע להם מהתקרובת מעשה ידיה של צפניה אשתו, החבורה רעבה, ומיד הכל מתחסל לשמחתו הגדולה של שמוליק. כשהוא מתחיל לשאול לעניינם ולעיסוקם, הם מספרים לו שממש ליד הקראוון, הולכת לקום אנטנת ג'י 5 חדשה, שתספק אינטרנט מהיר למקום שכוח האל הזה, דבר שיעלה את ערך המקום. התשתית וההקמה יקחו כמה חודשים כך שהם ישמחו לבוא לאכול אצלו בתום יום העבודה ובהפסקות.

פניו של שמוליק מתכרכמות למרות שהיה אמור לשמוח מהבשורה על פרנסה מובטחת לחודשים הקרובים והוא שואל "אבל מה עם הקרינה? אני צריך לעזוב כאן, כשזה יתחיל לעבוד? "

הפועלים ומנהל העבודה צוחקים בקול רם לשמע שאלתו, "מה פתאום, איזה קרינה בראש שלך, זה רק יעשה טוב לישובים בסביבה". כן, אבל מה איתי, זה יעשה לי טוב? הוא כבר לא שואל בקול רם אלא חושב בינו לבין עצמו. הוא מחייך במבוכה לעבר החבורה העליזה, בזמן שהוא מוזג לכולם קפה שחור לתוך כוסיות קרטון חד פעמיות שהם לוקחים איתם לדרך. הם מבטיחים לשוב בשבוע הבא.

בשבוע שלאחר מכן, צי של משאיות, מנופים, כלי קידוח ועשרות אנשים, נדחקים על פיסת אדמה, כמאתיים מטר מהקראוון, מהומה, של רעש ואבק וצעקות אנשים, נקישות, חריקות צירים, כל אלה בערבוביה מול עיניו ואזניו הכלות של שמוליק. השלווה שהיה רגיל אליה ממנו והלאה. הוא מתקשר לצפניה, תביאי כמות כפולה, זה מתחיל. צפניה שמחה ועובדת במרץ. חולף זמן והיא מגיעה, הרנו הקטנה עמוסה במגשים מנויילנים של כריכים ובורקסים. היא מחייכת בסיפוק, לעומתה פניו הנפולים  של שמוליק. "מה את כלכך שמחה, תראי מה הם הולכים לעשות כאן".

נו באמת, היא עונה לו, הם אמרו לך שזה לא מסוכן, שזה יהיה טוב לישובים כאן, אם זה היה מסוכן הם היו אומרים לך. אחר כך היא אומרת לו שהיא צריכה לחזור למטבח במושב, שיש לה בלאגן והיא צריכה להכין דברים למחר ומוסיפה, "האבק הזה לא עושה לי טוב".

לקראת ערב שוכך רעש הגנרטורים העצומים, מכונות הקידוח נדמו ושקט משתרר. מעל ראשו ועד האופק עננת אבק. שמיכת הכוכבים המחוררת, דהויה ואורם הנוצץ עומעם. שמוליק מייחל לקצת רוח מערבית שתעלים את האויר העכור שמקיף אותו. אבל האויר עומד ועננת האבק מסרבת להתפנות.

הימים חולפים והקמת האנטנה מתקדמת כמתוכנן, הפועלים משיבים את נפשם מעבודתם הקשה אצל שמוליק, זוללים בחדווה את הכריכים והבורקסים המצויינים של צפניה, שהפכה את מטבחה למפעל קטן ואף לקחה עובדת מנשות המושב, שתסייע לה בהכנה.

בערבו של יום, יושבים הפועלים במתחם הקטן שבנו להם בצילה של האנטנה ההולכת ומוקמת, צופים בטלויזיה שהתקינו להם בחוץ, מחוברת לגנרטור. אחר כך נכנסים איש לחדרו הממוזג ונעלמים שם עד למחרת בבוקר, עת ישובו לעבודה.

ככל שהעבודה מתקדמת והפרנסה בשפע חששו של שמוליק גובר. מדי פעם הוא תופס שיחה עם אחד הפועלים ושוטח בפניו את דאגתו. לפעמים הוא אפילו מתדיין איתם על סכנת החיסונים, אבל הם ממשיכים לבטל את דבריו, "אתה מגזים", "אין שום בעיה עם האנטנה, יש כאלה בכל העולם", "בסדר, גם אני לא התחסנתי לשפעת, אבל למחלה הזאת? אין ברירה וגם חייבים לפי חוק".

ובאחד הימים אחרי תקופה של מספר חודשים, העבודה מסתיימת, משאיות עם מנופים מועמסות במכונות הקידוח, סולמות מחוזקים,  כבלים עבים משתלשלים מן האנטנה ונעלמים תחת האדמה וגדר קטנה מוקמת ומקיפה אותה. שביל גישה קטן נסלל אליה מהכביש הראשי כדי להקל על מי שצריך לבוא ולבצע עבודות תחזוקה. הפועלים באים להיפרד משמוליק, ללגום לימונדה וקפה שחור בפעם האחרונה ולאחר שהאחרון שבהם עולה על רכבו ונעלם עםהכביש, שמוליק נותר עם השקט שכה ייחל לו, אבל אור הירח שרק עלה מטיל צל כבד וארוך של האנטנה, על הקראוון שלו ועל המדבר שמסביב.

שמוליק מנקה את השולחנות הקטנים, מרוקן את הפח, אוכל שני כריכים שנשארו ומתכונן לשינה. הוא לא יודע מה יעשה מחר, קבוצת הפועלים עזבה ואתה כנראה הפרנסה.

בלילה מתהפך על יצועו הצנוע, הוא שם לב שזמזום עיקש מפר את השקט שהוא כה רגיל אליו. לא מדובר על רעש מחריש אזניים אלא מן המהום מונוטוני. שמוליק קם ויוצא החוצה. צינה נעימה מקבלת את פניו והזמזום הזה שלא היה שם קודם. הוא מבין מאיפה הוא בא, הזמזום בא מהאנטנה, האנטנה עובדת ומייצרת זמזום. שמוליק נכנס בחזרה לקראוון, סוגר את הדלת ומתכווץ במיטתו, כפות ידיו מכסות על אזניו. חולפים כמה ימים וכמה לילות, אבל הוא לא מתרגל לרעש, הוא מתגעגע לשקט המדברי, לנביחות המרוחקות, לרחשים הקרובים, והזמזום המונוטוני הזה, ממסך ומשתיק את כל אלה. בליל שבת, כעבור שבוע מהפעלת האנטנה, שמוליק צועד על שביל הגישה הקטן שסללו עד לשער הגדר המקיפה את האנטנה. הוא חייב להפסיק את הדבר הזה, הוא מדליק גפרור על מנת למצוא את דרכו , מנסה לפתוח את השער, מקיף את הגדר וחושב איך הוא יכול להכנס פנימה. אבל אין פרצה בגדר שהוקמה זה לא מכבר וגם השער סגור ונצור עם מנעול משוכלל. שמוליק סב על עקבותיו וחוזר לקראוון הקטן שלו. חולפות כמה שעות, שמוליק שישן שינה עמוקה סוף סוף אחרי כמה ימים, מתעורר לקול חריקת גלגלי מכונית סמוך לקראוון. מישהו דופק בעוצמה על הדלת. שמוליק קופץ ממיטתו, מבוהל, נתקל בנעליו ורץ לפתוח את הדלת מתנדנד משינה. כשהדלת נפתחת אור חזק ומסנוור מאיר לתוך עיניו והוא חש איך אלומת האור ממש פוצעת אותו.

"אתה שמואל חלימי"? שואל קול נחוש מאחורי הפנס שלא מרפה ממנו. "כן" הוא עונה, בחילה קשה אוחזת בו.

"יש לנו עדויות שאתה מנסה להזיק לאנטנה".

"מה??", עונה שמוליק מבולבל, "צולמת מנסה להצית אותה היום בלילה."

שמוליק נזכר שהצית גפרור ליד הגדר עם השער, הוא לא ידע שמצלמות שהותקנו על האנטנה העבירו למוקד את נוכחותו הקרובה מדי למגדל הברזל.

"לא, לא, מדובר בטעות, זה לא אני".

הקול מאחורי האלומה דורש ממנו להתלבש ולהתלוות אליו. "לאן אתם לוקחים אותי" הוא מנסה לשאול ולא מקבל תשובה. "תביא אתך תעודת זהות ואישור על החיסון"

"אין לי אישור על החיסון" שמוליק עונה מבועת בחצי פה.

יד חזקה מונחת על כתפו הרועדת ומושכת אותו החוצה.

"בוא".